יניב שוורצמןבכל חברה אנושית , ללא קשר למיקומה הגיאוגרפי, דתה , גיל , צבע עור וכו ׳ מתקיימים סכסוכים בין מרכיביה האנושיים של אותה חברה. חלקם קשים ולעיתים אלימים, בחלקם מעורבים המונים בסכסוך וחלקם, קלים ולא מורגשים עד כי זר שיקלע למקום בו קיים סכסוך, לא יוכל לדעת על קיומו .
מאמר זה יתמקד בסכסוכים המתגלעים בין בדידים , המגיעים למשבר ביחסים אישיים או זוגיים או עסקיים או על כל רקע בין אישי אחר והם מהווים עבור המסוכסכים ,בראש ובראשונה וגם עבור סביבתם הקרובה , מקור לנפיצות שטומנת בחובה בעיקר את הסכנה של אבדן שליטה.
כל חברה מהווה חממה פוטנציאלית להתפתחותם של עימותים וסכסוכים. השונות שבין בני אדם , אשר בחרו לחיות את חייהם במסגרת קהילתית, מביאה אותם לעיתים למצבי קיצון שתוצאתם אחת – עימות. את זאת לא ניתן למנוע. כל חברה אידיאולוגית במאה העשרים שמה לה למטרה למנוע סכסוכים ,עוד בשלב הורתה ולפני יציאתה לאוויר העולם- ולא הצליחו בכך. גם אידיאולוגיה ,לא משנה את מהותם של בני האדם ובבסיסם הם יצורים בעלי תובנה, צרכים ורצונות שאם אינם יכולים לספק אותם – הם עלולים למצוא עצמם בתוך קונפליקט בין אישי .
כאן המקום לגילוי נאות – כותב שורות אלו, חבר מושב מעמק חפר, פועל כמגשר במסגרת ״הבית הישראלי לגישור ופתרון סכסוכים״ ומבלה לא מעט מזמנו בניסיון ליישב מחלוקות ועימותים או בלשון אחרת – לפתור בעיות בין אנשים ,ללא ולפני, שיגררו זה את זה לבתי המשפט.
בתי המשפט בישראל הם הפתרון הקונבנציונאלי לסכסוכים. כך הורגלנו במשך כל חיינו. והנה בהגישנו תביעה מכל סוג שהוא לאחד מבתי המשפט, אנחנו נכנסים – לעיתים בתחושה שאין חלופה הולמת – לתוך מסלול ייסורים, שאחריתו אינה נראית לעין, יקר, מתסכל מאד והעיקר – נתיב שבו שופט או שופטים , יחליטו עבור הצדדים הניצים . כמה אנשים נכנסו לנתיב הזה והגיעו עד לסופו ? לא רבים כפי שנכנסו. מהר מאד, ביחס הפוך להתקררות״ הכעסים , מבינים הצדדים שבמשפט אזרחי רגיל , גם אם ינצחו – יפסידו. שכר טרחת עורכי הדין עשוי להיות לעיתים גבוה מגובה התביעה הנדונה ואם גם יגזור השופט לטובת הצד השני , העלויות תהיינה עלויות ענק.
מה החלופות : פשרה ו גישור במושב .
הפשרה היא אקט של הבנת חוסר התכלית שבהתדיינות משפטית של שנים ארוכות ואשר על כן , מגיעים הצדדים לעמק השווה הכספי ובכך שמים קץ לסכסוך אולם העלויות של שני הצדדים עדיין גבהות ביותר !
נותר הגישור – כאן, פונים הצדדים למגשר אשר בבואו ללמוד את מהות הסכסוך, מביא את הצדדים לכלל הסכמה והשלמה עם המציאות כפי שהם באמצעותו רואים אותה ,ללא אמוציות וכך , ללא עלויות מנופחות , נפתרים העימותים והצדדים יוצאים לדרך חדשה .
ועכשיו אלינו –בהתיישבות העובדת – המגזר הכפרי. מושב וקיבוץ אינן עוד צורות התיישבות.
מושב וקיבוץ , יותר משהם מקום מגורים הם אורגן חברתי קהילתי. קחו מושב ונתחו את מצבו החברתי ותמצא את נקודות החוזקה והחולשה שלו .ואם תבדקו ממש טוב, תגיעו במקרה של קונפליקטים – גם ארוכי ימים- לשורש ממנו צמחו. זה עושה את הטיפול בסכסוכים קשה יותר לעיתים מפני שמשקעים כבר נוצקו כבטון והם בחזקת עובדות מוגמרות. אולם , במקרים רבים , כאשר מתחיל סכסוך בכל נושא שהוא ( ירושות, גירושין, נחלות, צוואות, שכנות וכו וכו ) הפתרון האולטימטיבי הוא גישור . גם משום שמושבניקים בדרךכלל אינם עשירים עד כדי זריקת כספים לא מבוקרת עבור התענוג המפוקפק של כניסה למסלול של הליך משפטי אזרחי, וגם משום שמושבניקים, יעדיפו לייצג את עמדתם ,ללא המגבלות הקיימות בבתי המשפט (מי שמדבר אל השופט הוא רוב הזמן עורך הדין המיצג) וגם משום שהקהילה , לוחצת על פתרון מהיר ואם אפשר אלגנטי ,לכל סכסוך שכן סכסוכים מקרינים מעוצמתם על כלל הציבור והנהלות המושבים , מעדיפות שעימותים יסתיימו בגישור מאשר קריעתו של הכפר לגזרים לאורך שנים ארוכות.
הבעיה המרכזית היא שאין מספיק מושבניקים שהוכשרו לכך והמכשול העומד בפני השימוש בפתרון הגישור הוא שמיש לא מכיר את מאפייני ההתיישבות הכפרית, יתקשה לחדור לעובי הקורה המושבית, לעיתים עד כדי חוסר יכולת לגשר בין בעלי העניין במושב.
מכל האמור לעייל , ניתן ללמוד כי מאות חברי מושבים וקיבוצים אשר נקלעו למצב של קונפליקט עם יישובם , מצאו עצמם קרחים מכל הצדדים :
גם שילמו ממיטב כספם שכר טרחת עו"ד ואגרות בית משפט, גם גרמו לעכירת האווירה ביישוב , גם העמידו סכסוך אישי במהותו לבחינת אדם זר שאינו מכיר אלא את החוק, וסגנון החיים הכפרי על פינותיו הנסתרות , זר לו. וגם לעיתים נמצאו כלא צודקים ונאלצו לממן את הוצאות הצד שכנגד . האם , גישור קצר וממוקד, על ידי מי שמכמני הקיבוץ והמושב מוכרים לו, בעלות מינימאלית, לא היה עדיף ?
