המוסיקה ככלי גישור

יצירות מוזיקליות רבות עוסקות ברעיון של פתרון קונפליקטים, והמלחינים, בדורם, טיפלו בנושא זה בדרך ייחודיות להם ולרוח התקופה.

המוזיקה מייצגת ומשקפת תהליכים חברתיים בעולם שלנו, ואם נבין זאת, נוכל להביא את המוזיקה לחיי היום יום, ולהשתמש בה כאמצעי תקשורתי.

בדרך של התבוננות על עצמנו ועל הסביבה נוכל לעשות את מוזיקה לכלי מגשר במצבי קונפליקט, ולעודד באמצעותה שיתוף פעולה, משמעת והקשבה הדדית, ובכך נפתח אקלים של שיח, המכיל מרחבים של הקשבה ושל סבלנות. ואין ספק: כך נתמודד בהצלחה עם תופעות של אלימות.

סיפור בו המוזיקה סייעה לתהליך גישור

צלילים של פיוס בסכסוכי שכנים
בכיו של תינוק שעלה מדירתה של משפחת קצב, הפר את שלוותם של דיירי הבית ברחוב הבנים 3 באשדוד. התינוק התייפח ולא חדל. משנקפו השעות והיללות לא פסקו, לא יכלו עוד בני משפחת גלאון, הדרים בקומה מעל, לשאת את הרעש והחלו לדפוק במקל של מטאטא על הרצפה – תקרתה של משפחת קצב.
משנשק הדפיקות לא פעל, פנתה משפחת גלאון לעירייה וטענה בפני רשויות הרווחה כי התינוק בוכה בגלל בעיות בהתפתחות וכי אמו מזניחה אותו. מכאן, הוסלם הסכסוך והגיע לממדים הרסניים ובכללם ניקוב גלגלי מכוניות, צעקות, מכות ואף איומים על הילדים.

שמונה שנים מחייהן עברו על שתי המשפחות בהגשת תלונות למשטרה ותביעות לבית המשפט. שמונה שנים בוזבזו בריבים ובהתנכלויות הדדיות – בני משפחת קצב ניסו לסכל את הגדלת דירת המגורים של משפחת גלאון ואלה חיבלו כנקמה באינסטלציה שלהם עד שלא יכלו לחיות עוד בביתם.

בדיון בבית המשפט החליט השופט להעביר את התיק לגישור. המשפחות, שחששו מהכרעת הדין בשל העבירות החמורות שיוחסו לכל אחת מהן, הסכימו להמשיך את הטיפול בגישור מבלי להינזק ולפיכך היה להן אינטרס משותף.
הם נכנסו לחדרי בצעקות, ולמרות שהסברתי להם את כללי ההתנהגות בגישור, המשיכו להטיח האשמות זה בזה תוך שימוש בטונים צורמים וניסיון להציג באופן דרמטי את "האסון" שאירע להם בעקבות בכיו המתמשך של התינוק, שהפך בינתיים לילד חמוד ורגוע בן שמונה.

שקלתי ביני לביני להפסיק את פגישת הגישור, שכן צעקות והתלהמויות מפריעות להליך ואינן יכולות להוות מצע להקשבה, לסובלנות, לזרימה וליצירתיות הנדרשות לשם הגעה לפתרון. במקום זאת, הסברתי לצדדים כמה חשוב לנהל שיחה ולבטא את הכעסים באופן פחות מעליב. לאחר מכן הצעתי שנתראה בעוד שבוע ושכל צד ינצל את הזמן לחשוב מה הוא רוצה להשיג בהליך הגישור.
במפגש השני המשיכו בני המשפחות לגולל את שאירע להם מאז האירוע המכונן, להקניט אלה את אלה ולהתנצח:    אתה מקנא בי בגלל שהצלחתי יותר ממך! ידוע כי בעדה שלנו מקנאים הרבה," התגרה מר קצב   בשכנו.                                                                                                                                              "פרימיטיבי שקרן! למה עלית בכלל לארץ???" נהם אליו בתגובה מר גלאון. ניסיתי להרגיע את הרוחות: "האם קיימים מנהגים אופייניים בעדה שלכם?" שאלתי.

אט אט הסתבר לי כי שתי המשפחות עלו לארץ מאירן ואף התגוררו שם באותה עיר. הם סיפרו על התרבות העשירה ממנה הגיעו, על מאכלים, על הרגלים ועל אורחות חיים ובכך נפתח פתח לפריצת דרך. ביקשתי מהם שיביאו למפגש הבא דיסקים עם מוזיקה מארץ מוצאם, על מנת לשתף את כולנו בתרבות ממנה הגיעו ובטעמם האישי.

למפגש הבא הביאו המגושרים דיסקים של מוזיקה מבית אבא ובפעם הראשונה נוצרה אווירה נעימה, ופרצי צחוק של הנאה הדהדו בחדר כאשר המוזיקה התנגנה.   "את זה היינו שרים בימי חג, כשכל המשפחה הייתה מתאספת," הסביר מר קצב, "הייתי קטן אבל אני זוכר את זה כאילו התרחש אתמול."                                                                                              "אנחנו היינו מזמינים לחגוג גם את השכנים המוסלמים שלנו," אמרה גב' גלאון בהנאה מופגנת.
ההאזנה המשותפת למוזיקה השורשית והאהובה סייעה לצדדים להיפתח והעלתה על פני השטח דברים שלא נחשפו במפגשים הקודמים, כגון פשטות ישירות וכנות.

במפגש האחרון שככו הטונים הצעקניים ושני הצדדים ניהלו משא ומתן ענייני ושקט למציאת פתרון לקונפליקט. גם הצורך האנושי בהכרה ובכבוד ומחירן של הפגיעות ההדדיות קיבלו ביטוי:  "אני ממש לא מבינה אותך, איך יכולת לנתק לי את האינסטלציה?" התלוננה גברת גלאון, אך קולה היה נינוח בהרבה הפעם וניכר היה כי היא עושה ניסיון כן להבין את הצד השני, "הרי אתה איש מכובד עם כל כך הרבה חנויות, נו – זה מתאים לאיש כמוך?"    "ואיך יכולת להתלונן לרשויות הרווחה? את לא יודעת כמה פגעת בנו," השיב מר קצב ברגש.

"אני מבין שפגעתם אלה באלה, אז בואו ננסה למצוא פתרון וננסה לא לשוב לעבר," הצעתי. "תאמין לי שכל מה שקרה היה לי ממש לא פשוט אבל אחרי הכול אנחנו שכנים," אמרה גב' גלאון.                                                                                                                                                       "כן, את צודקת, טחנו את זה מספיק," השיב מר קצב.
הגישור התמשך לאורך ארבע פגישות: הפגישה הראשונה והשנייה הוקדשו להוצאת כעסים הדדיים, לשיקוף הסכסוך ולהגדרתו המחודשת. לפגישה השלישית הגיעו הצדדים עם מוזיקה שסייעה להם להיפתח ולהיזכר במשותף ביניהן, לחשוף דעות קדומות, לגלות ולהכיר טוב יותר את הרצונות והצרכים אלה של אלה. בפגישה הרביעית –  נותר רק לחשוב על פתרון מתאים.

משפחת קצב ומשפחת גלאון התנצלו הדדית על התנהגותם המדורדרת, על הדברים שהטיחו זה בזה בעבר ועל האלימות שנקטו. שני הצדדים הביעו רצון כן לחזור לאורח חיים נורמאלי, אך לא ידעו כיצד לממש זאת. הם ניסחו בעזרתי הסדר בו הם מתחייבים לשמור על שקט בשעות מסוימות. בכל מקרה של רעש, החליטו, יתקשרו אל המרעיש טלפונית ויבקשו להנמיכו. ההטרדות, האיומים והחבלות ייפסקו לאלתר. משפחת גלאון תתקן את כל נזקי האינסטלציה שגרמה למשפחת קצב ואילו משפחת קצב לא תמנע את הגדלת דירתה של משפחת גלאון ותוכל אף ליהנות משימוש בגג המרפסת.

אחרית דבר
שתי המשפחות הזמינו אותי לחתימת ההסכם ביניהן. במעמד זה הציע מר קצב למר גלאון לסייע לו  במציאת עבודה והגברת גלאון העניקה לתינוק הבוכה, לשעבר, שוקולד בלגי כמתנת פיוס. כולם לחצו ידיים והתחבקו כמו קרובי משפחה אבודים שזה עתה גילו זה את זה, מחויכים וכואבים כאחד על הנתק הארוך ששרר ביניהם.
כעבור כמה שבועות חל חג החנוכה. נכנסתי לאחת המאפיות באזור לקנות סופגניות. בתור לקופה קראה אחת המוכרות, שמיד זיהיתי כגברת גלאון, לעבר הקופאי: "תעשה לו מחיר, מגיע לו, הוא הפך את החיים שלי ושל בעלי לדבש."