לפני יומיים עדי פנתה אליי בבקשה שאעזור לה לסיים את הסכם השותפות שלה עם השותף, יוסי. "אני לא רוצה לנסות. ברור לי שאני רוצה לצאת מהשותפות הזו. קשה לי עד בלתי אפשרי לי להיות במקום בו אין אמון". את רוצה להיפגש הערב? שאלתי. כן בשמחה. ענתה לי עדי מעבר לקו. אני אדבר עם יוסי. יש בינינו דיבור טוב. עדיין. שני החברים הגיעו. התיישבו על הספה שאני מכנה "ספת מגשרת" שבחדר הגישור, במרחק סביר האחד מהשנייה. את השיחה פתחה עדי. נראה שהיא הדברנית מבין השניים: אנחנו, יוסי ואני, מכירים הרבה שנים. יוסי מנהל את העסק שלו כבר למעלה מעשרים שנים. יוסי עוסק בצביעה ושיפוצים. דברים ממש מיוחדים. לא סתם מריחה של צבע אלא גוונים, טקסטורות, התאמות וכד'. אני, מעטרת, מקשטת, מוסיפה הרבה מהדמיון והיצירתיות, המטרה בגדול הייתה לעניין את הלקוחות הקיימים של יוסי באופציות נוספות של ציור ותוספות "אקססוריז" ויחד עם זאת להגדיל את נתח השוק לגני ילדים וחדרי ילדים, מועדוניות וכד'. הצטרפתי אל יוסי לפני כשנה. התחברנו לשותפות מדהימה, תחת הסכם כתוב. אני עצמאית, לא אוהבת שאף אחד יעמוד לי על הראש. המטרה שלשמה נכנסתי עם יוסי וגם השקעתי, זה שלא יחטטו לי, שלא יכתיבו לי את לוח הזמנים, מתי לבוא/ ללכת, לקבל או לא לקבל קהל. אני אוהבת לקחת את הזמן שלי. לפעמים קיר לוקח לי שעה ולפעמים 4 שעות. אני לא פוגעת ולא אפגע ביוסי לעולם. למרות שאני נפגעתי ממנו. יוסי חיטט לי במגירות האישיות שלי. יוסי עקב אחריי במצלמות האבטחה שלו, יוסי עושה את העבודה שלי ויותר בזול. הוא לא מקצועי ולכן לא יכול לקחת מחיר מלא. כמוני". יוסי כבר לא יכול היה להתאפק ונכנס מדי פעם לדברי עדי: "אני לא פגעתי. זה שנפגעת ממני זו הייתה בחירה שלך. לא ברור לי העניין הזה. את עושה סערה בכוס מים. אני לא מתכוון ולא התכוונתי לסלק אותך ואת יודעת את זה. אבל אני מרגיש שיש ירידה בהכנסות שלי ואני אעשה כל שביכולתי כדי להביא לחם הביתה, לילדיי." ביקשתי מיוסי שיסביר את המשפט האחרון שלו. לדבריו, הוא יעבוד ויעשה גם מה שעדי אמונה עליו ובלבד שתהיה לו מספיק פרנסה. הוא אומר שאין לו כוונה לפגוע בעדי. היה נדמה כאילו היחסים ביניהם עולים על דרך המלך, ואז עדי הודיעה ליוסי באופן שאינו משתמע לשום כיוון אחר. "אני לא ממשיכה איתך. אתה החלטת שלא להבין. אז לפי ההסכם שלנו, יש לנו 30 ימים להתארגן. וזה מה שאני אעשה. מה שאני מבקשת הוא שתמלא אחר ההסכם ותחזיר לי את החלק היחסי של ההשקעה שלי במקום, כפי שסיכמנו". "אין לי כסף. יש לך בעיה". ענה יוסי בלקוניות אופיינית. אם תרצי את הכסף תצטרכי להישאר ולעבוד כאן ולא לשלם לי עבור השכירות. כך אני מוכן להחזיר לך את כספך. עדי ויוסי התווכחו ביניהם. כמגשרת, אפשרתי לשניים להוציא את הקיטור שהצטבר בהם בחודשים האחרונים. התברר שעל הרבה מאוד חלקים בשותפות שלהם הם לא דיברו מעולם. למשל הם לא חשבו על אפשרויות נוספות כמו מכירה של מוצרים מתוך החנות של יוסי. האם לעדי יהיה/ מגיע תגמול על מכירה? וכן, יוסי יודע שעדי מכרה לא מעט. יוסי ועדי לא חשבו בכלל על מה יקרה אם וכאשר. עדי גם יודעת שיוסי הפנה אליה הרבה מאוד לקוחות שלא היו מגיעים אליה בדרך אחרת. לדעתו של יוסי, "נוצרה מערכת דו- סטרית" לדעתו לא מגיע לעדי שום תגמול מכיוון שאם הוא יתמוטט גם היא תתמוטט אחריו. יוסי בטוח שההכנסה של עדי תלויה רק בו.
מגשרת לדעתי צריכה לשלוט ובשיחה ולכן, ביקשתי מהשניים לצאת לפגישות אישיות. ישבתי עם עדי תחילה. עדי גוללה סיפור של התחלה מדהימה ופרגון רב של יוסי במשך החודשים הראשונים. שכללו העלאת תמונות לפייסבוק, כתיבה שלה ושליחה אל האתר של יוסי. חשיפת לקוחות רבים למקום ולמקצועיות של יוסי. "זה היה הדדי עד שיום אחד יוסי שמע (הקשיב) לשיחה שלי עם ספקית מוצרים מיוחדים שמבקשת ממני לצאת לסין ולהדריך קהל פוטנציאלי לגבי המוצרים שלה. כמובן שהתשובה הייתה כן בטח. אלא שאז התחיל לחלחל אצל יוסי שאני לא אהיה בדיוק לקראת פסח, ורץ אל הפייסבוק ופרסם שהוא מחפש עובדת אחרת במקומי…אני לא יכולה לעבור על כך בשתיקה. זה לא אמיתי. זה גם לא ממש רציני. אני לא שולטת בכך. אני אוכלת את עצמי, מרגישה לבד במקום, לא טוב לי ולא נוח לי בנוכחותו". שאלתי את עדי מדוע באמת היא רוצה לפרק את השותפות? עדי הודתה ואמרה שהיא לא פנויה רגשית ומעשית לעבוד. אין לה כוח. זוהי עבודה פיזית ונפשית שדורשת ממנה המון זמן, משאבים ויצירתיות. מבחינת הכנסה, אין לה טענות. יחד עם זאת, לדידה של עדי, היא כבר לא בת 18. "נגמרו לי הרעיונות. אין לי כוח להעלות ולרדת 500 פעמים מהסולם, אני עייפה. אני בת 40. אני חוזרת הביתה סחוטה. אין לי כוח לכלום אבל ממש לכלום. המזל שלי זה בן הזוג שלי שכל כך עוזר בעבודות הבית ועם הילדים….את מסכימה שאגיד את זה ליוסי, שאלתי. מה? שאין לי כוח? כן את יכולה להגיד. אני כבר אמרתי את זה ולא פעם אחת. ושאלה קטנה, בינינו. מבטיחה לא לספר כלום. מה תעשי? הרי את חייבת להתפרנס. אהה ענתה עדי. אמשיך במה שאני עושה רק מפחיתה את הקצב. בקצב שלי ולא של יוסי.
בשיחה עם יוסי, יוסי אמר ש"אין לי כוונות לפגוע בעדי, היא בעלת מקצוע מושלמת, וחבל לי. כל מה שעדי אומרת, נכון בחלק מהדברים. לא הכול נכון. ואם עדי בחרה להיפגע, זה לא בשליטה שלי ואני מצר על כך". יוסי המשיך והסביר מה הפוטנציאל של המקום מבחינתה של עדי וכמה שהיא יכולה להפסיד. "עדי פשוט לא מבינה" אמר. "אני יכול לספק לה עבודה לכל יום כל היום. היא פשוט עקשנית ולא מסוגלת לקבל שינויים. היא אישה עצמאית ואני בהחלט מבין את הקושי שלה. החיים הם דינאמיים ועדי חייבת ללמוד את הדינאמיקה הזו שיש במקום. אשמח מאוד אם בכל זאת עדי לא תפרק את המקום שבעצם בנינו ביחד."
הפגישה ארכה כשלוש שעות. בסופו של התהליך הגענו להסכמות: עדי תמשיך לעבוד ולשרת לקוחות. בזמן הזה היא תמשיך לחשוב מה בעצם היא רוצה. יחד עם זאת, יוסי לא יחטט במגירות של עדי, יכבה את מצלמת האבטחה, לא יתקשר לשאול "מתי את באה וגם לא ישאל "מתי את הולכת". עדי תמשיך להיות עצמאית כפי שהיא רוצה. לכל אחד מהם יהיה המקום שלו. ברגע שעדי תחליט מתי היא רוצה ללכת, היא תיתן ליוסי זמן של 30 ימים, שיוסי יוכל להתארגן מכל בחינה שהיא. כמובן שזהו חלק קטן מההסכם. את ההסכם כולו, הפרוש על שני עמודים בגודל A4, יוסי ועדי יכניסו לתוך שמר-דף וישתמשו רק אם וכאשר חלילה ובתקווה שבכלל לא.
רחלי יהושע, מגשרת מוסמכת מטעם הבית לגישור ויישוב סכסוכים.
