אב גרוש: נרמסה אבהותי ונותקתי מבתי

אב גרוש: נרמסה אבהותי ונותקתי מבתי

אין יום בו אינני חושב על המציאות כהווייתה, מציאות כפויה למיותר לציין השוררת בינינו. מציאות בה אנו כאבות, נאלצים להיאבק ולהילחם כגלדיאטורים אל מול קהל צמא דם. אל מול עיניי ניצבים אבות הנלחמים בידיים חשופות ומדממות כשמולם ניצב אך ורק דבר אחד, ילדיהם אותם גזלו מהם בברוטליות ובכוח הזרוע. לצד הכעס, התסכול והמתקפה נטולת הרחמים, נאלמת דום הזכות לחיים בכבוד. האמונה באנשים, בנשים ובזוגיות בפרט פורחת לה מהחלון ואותה מחליפה עד מהרה תחושה חדשה ולא מוכרת, התנגדות. ההתנגדות עליה אני כותב ומספר לא מעט סותרת את כל הערכים עליהם גדלנו ודי לחכימא ברמיזא. לא ארחיב בנושא זה אך אין בה, בהתנגדות המדוברת בכדי להצדיק מלחמות ומאבקים מיותרים, מהם ניתן וכדאי להימנע על ידי הידברות ודרך ארץ.

אף על פי שמאבקנו נכפה עלינו, טרם פגשתי אב שסירב להליך גישור. אך לאיזה הליך גישורי מועדות פנינו אם החוק כולו בכללותו נגדנו? אין חוק אחד במדינת ישראל המגן על האבהות. חוק אחד הקובע כי גם לאבות יש את הזכות הבסיסית לחיות. צדים אותנו כמו חיות. החוק כיום אינו מאפשר לזוגות שמתגרשים לעצור לרגע אחד ולחשוב. מכרו לנו "מרוץ סמכויות" בו בעלי אינטרסים כאלה ואחרים מנסים לקדם את עניינם על חשבוננו. ידידיי אגלה לכם סוד, הליכי הגירושין הם כמו המערב הפרוע, אין דין שווה. וזה לא באמת משנה לאן תלכו. ואם זה כבר לא משנה לאן תלכו, תלכו לגישור, אתם לא אויבים, אתם הורים!

אני מבין את התחושות, את הכאב, את התסכול של האבות, אני לא מבין הרבה דברים אחרים ובניהם אינני מבין את היכולת לשלול מאדם את אבהותו לילדיו במחי יד. את היכולת של שופטים היושבים במגדל השן, מאחורי חומות ומגדלים מבוצרים ודמיוניים בהם אלו עושים ופוסקים ככל העולה על רוחם. שם במקום הזה, בבתי המשפט לענייני המשפחה, מאחורי דלתיים סגורות, במחשכים, מתבצעות לא מעט עוולות הזועקות לשמיים. התנהלות מסוג זה מעלה לא מעט שאלות וספקות על היותנו חברה מתוקנת ונאורה כשאר מדינות המערב, ראיתי זאת במו עיניי, ולעולם לא אשכח, בספק אם אי פעם אסלח.
996963_10151938371438467_1089705194_n

זה קרה לי גם


לא התעוררתי בוקר אחד והחלטתי לשנות את העולם, התעוררתי בוקר אחד ושוטרים ביצעו בי מעצר הגובל בפשע כנגד האנושות, ללא כל ראייה או הוכחה כלשהיא נגזלה ממני חרותי, נרמסה אבהותי ונותקתי כליל מבתי. רכושי נגזל ממני, חשבונותיי עוקלו ועד מהרה מצאתי את עצמי טובע בים של תביעות ובניהן תביעה בה התבקש בית המשפט להרחיק אותי לצמיתות מבתי, בשרי ודמי, הבנתי שפנינו מועדות למלחמה!

עד מהרה הבנתי שצדק ואמת לא אמצא בבית המשפט, פסיקות שנסמכות על ערך השוויון, על כבוד האדם וחירותו לא מצאתי שם, נהפוך הוא. הותקפתי, ממש כך בכל חזית אפשרית; משטרה, בית משפט לענייני המשפחה, רווחה, הוצאה לפועל וכולם מבלי יוצא מן הכלל ניסו לתקוף בטענות ועלילות על מנת לנסות ולגרום לי: להתגונן, להתקפל ולהיכנע לבקשותיהם. ושלא תטעו לרגע, אלו לא ביקשו דבר מלבד להמשיך ולהתקיים כחלק מתעשיית הגירושין הארצישראלית הפורייה. ניסו לכפות עליי בדיקות הזויות כאלה ואחרות ובניהן בדיקות רורשך שלפיהן יקבעו את דרגת אבהותי לבתי, בדיקות מסוכנות ושאר המצאות שעלותן לא יורדת, אלא רק עולה עשרות אלפי שקלים!!

הייאוש והאטימות הובילו להתקפה נגדית

לאחר תקופה לא מבוטלת בה ניסיתי בכל דרך לקבל את בתי בחזרה, בעזרת הגעה להסכמות, אמרתי די. הבנתי שדרכי היא הנכונה, הבנתי כי עליי לפעול באותה הדרך, באותו הכוח ובאותן העוצמות בהן המערכת כולה בחרה לפעול כנגדי. באותו הכוח בו ניסו לנתקה ממני חתרתי למגע, הפכתי כל אבן ונאחזתי בכל פיסת מידע, פחדתי לאבד אותה. עד מהרה הבנתי שאני לא לבד במערכה, במדינתנו ישנם מאות אלפי אבות המנותקים מילדיהם בחסות חוקים מפלים ודרקוניים הנוגדים כל היגיון בריא של צדק ושוויון, חוקים מגדריים גרידא שמקומם לא בנינו, לא בין בני אדם.

כפו עליי מלחמה, המלחמה הארורה הזאת חירבה את חיי, בצאתי אל הקרב שיננתי בשיניים חורקות ובכאב צורב, כזה שבוער מבפנים ומכלה גם רגשות: "תמות נפשי עם פלישתים".

הנזק שנגרם יישאר לכל החיים

את הליך הגירושין חוויתי בצורה הקשה ביותר אותה ניתן רק לתאר, בחרתי להילחם מתוך הבנה והכרה בכך שאין ולא נותר לי עוד מה להפסיד, אין ולא היה עם מי לדבר. הותקפתי ותקפתי במלוא הכוח בחזרה. היעד המבוצר, חומת המבצר של מגדל השן בו ישבו אלו שביקשו לפגוע החלה להתפורר בידיי. בחרתי להקריב את חיי. לא ביקשתי, דרשתי. אך איש לא יכול להשיב את בתי בחזרה אליי בגיל חודשיים. איש לא יחזיר את הזמן האבוד. איש גם לא יפצה. את הרגשות האבודים לעולם עוד לא אחוש. אך את מלחמתי ניהלתי בכבוד הראוי לבתי, לא אפשרתי לאיש להסיט אותי מערכיי, מדרכי, מאמונתי. לא רקדתי על דם אויביי, לא צהלתי כשנפלו, נהפוך הוא הדבר. עליכם להבין שמלחמות מסוג זה מנהלים מתוך משמעת עצמית, עקביות, נחישות והתמדה.

הסיפור שלא סופר של עוד עשרות אלפי אבות

ובחזרה אל הקולוסאום. אל האבות הלוחמים אותם זכיתי להכיר לאורך המסע, אל הקרבות בהם כל אחד ואחד מאותם הגלדיאטורים מפחד לאבד את המעט שנותר בחייו ואת הזמנים המוגבלים אותם הקציבו לו עם ילדיו בפסקי דין כאלה ואחרים. פסקי דין שהחליפו עד מהרה את הזכות הטבעית שלהם, שלנו לבחור, לגדל ולחנך ופשוט להיות אבא. חייהם כבני אדם וכאבות תלויים עכשיו באינספור קרבות קצרים, ארוכים ובעיקר מתישים אליהם יוצאים אלו בגבורה. הם אינם יודעים אם ישובו, כיצד ומתי, כי מרגע בו השוטרים עוברים את סף הדלת הם יוצאים אל המסע, אל הלא נודע. פגשתי לא מעט אבות לאורך השנים שחלפו להן וכולם ביחד ובנפרד איבדו את רכושם, כספם, כבודם וחלקם גם את הרצון לחיות, עקב המקום אליו הגיעו בעל כורחם, עקב ההשפלה והניתוק מהילדים, עקב ההליכים המשפטיים שנכפו עליהם בעל כורחם, הליכים משפטיים המסתכמים בעשרות אם לא מאות אלפי שקלים. כי אם אין לך כסף אין לך צדק.

לא פעם אני שומע, קורא ואף רואה במו עיניי את העוולות והן בלתי נתפסות על הדעת, טעמתי אותן על בשרי שלי כמו שכבר כתבתי, הצלקות הן לנצח. האבא הארצישראלי המצוי לעולם אינו מתגרש, נהפוך הוא הדבר, הוא ממשיך לחיות, חיי עבדות. הוא ימשיך לרדוף כל חייו אחרי הרשויות השונות; בתי המשפט, משטרה, רווחה, מסגרות חינוך ורפואה והלכה למעשה ואיך שלא נסתכל על הדבר הוא צלוב, תמיד יהיו לו את החיים לפני ואחרי.

1235386_10151790873008467_846933531_n

בדידותו של האב והזמן שלא יחזור

בדרך כלל, האב הישראלי הוא זה שעוזב את הקן המשפחתי וזאת גם במקרים בהם הוא ננטש על ידי בת זוגתו. מאותו הרגע ואילך הוא נמצא מחוץ לתא המשפחתי, החיים ממשיכים בלעדיו, הוא לבד. לא משנה מה גילו, השכלתו, שכרו הוא נפגע, הוא ורק הוא יהיה זה שיאלץ לשאת בתוצאות המרחק והרצון לפצות את ילדיו על הזמן האבוד. לצערי פגשתי לא מעט אבות כשבידיהם שקיות מתנה מלאות ברגשי אשם, ולא כי הם עשו משהו אלא כי אין להם כל דרך אחרת לבטא את אבהותם לילדיהם.

ואם כבר כתבתי על זמן אבוד אז איך אפשר שלא לנסות ולשתף ברגשות, לאחר כמעט שלוש שנות מאבק סיזיפיות ומתישות שכמעט ועלו לי בחיי, בתי שבה הביתה אך היא כבר לא הייתה בת חודשיים היא כבר ילדה גדולה. אני זוכר את היום הזה, הוא חרוט בזיכרוני ובלבי. אחרי כמעט שנה וחצי של נתק מוחלט נפגשנו, היא שאלה אותי היכן הייתי ועד מהרה מצאתי את עצמי מספר לה ש"אבא הלך לאיבוד ושהוא לא מצא את הנסיכה, אבא נלחם בדרקונים ובמפלצות כי הם סירבו לספר לו היכן נמצאת הנסיכה, וככה טיילנו לנו ברחובות העיר, בגינות הציבוריות ובכל הזדמנות הצבענו אל עבר מתקן שעשועים, עץ ואפילו עמוד תאורה. סיפרנו אחת לשני איזו מפלצת צבעונית עמדה שם ומה זו אמרה.." בסופו של הסיפור הגענו בחזרה הביתה, אכלנו ארוחת ערב יחדיו ולפני השינה הגשמתי את החלום איתו יצאתי אל המסע, זכיתי להקריא לבתי סיפור לפני השינה..
בטרם עצמה את העיניים ונרדמה שאלה; "אבא, בסוף מצאת אותי?"
אז עניתי לה.. "אבא מצא אותך, ואם אבא לא איתך, לצדך, אבא תמיד בלבך, אבא כאן לשמור עליך נסיכה שלי ולעולם לא אלך עוד לאיבוד."

אך לא סוף טוב לסיפורנו, עד לכתיבת שורות אלו ממש אינני יודע מהו הצבע האהוב על בתי, מה היא אוהבת לאכול או במה היא אוהבת לשחק. את התשובות הללו ואחרות אשאיר לשופטי בית  המשפט לענייני המשפחה, לשוטרים ולעובדי הרווחה שכשלו בתפקידם ובחרו במקצוע לא להם, דיני נפשות.

579662_10151409634138467_441699516_n

צריך להטיל אחריות פלילית על בני זוג שמגישים תביעות שווא

הסיפור האישי שלי ועוד המון סיפורים אחרים וכואבים לא פחות יכלו להימנע אם מסקנותיהן של שתי ועדות היו נחקקות, ועדות שניט ושיפמן. שתי הועדות הללו שמונו על ידי משרד המשפטים, דנו באחריות ההורית והכלכלית לאחר הליכי הפרידה והגירושין. אם החוק היה מעניש נשים המגישות תלונות כזב במקום ליישם על כולנו עונש קולקטיבי אז ייתכן שהרבה דברים כאן, היו נראים אחרת לחלוטין. גירושין הם אינם זירת קולוסיאום, המצב לא אמור להיות כפי שהוא כיום, הילדים שלנו, של כולנו משלמים את המחיר ואותנו אבותיהם ממזמן כבר שכחו מאחור. אבות נאלצים להוכיח את אבהותם, זה בלתי נתפס על הדעת. ישנם לא מעט שטעמו זאת על בשרם ומבינים כי כבר ממזמן מדובר בשיטה, זאת לא שיטת מצליח אלא שיטה סדורה עם חוקים כתובים ונהלי עבודה המאפשרים מצבים כגון אלו אליהם נחשפים עוד ועוד אבות מדי יום ביומו. כל אלו ועוד יכולים להימנע אם רק נלמד כולנו, ביחד ובנפרד כי במלחמות אין מנצחים.  במלחמות ישנן רק מטרות, לא בני אדם.

ראיתי אותם צועדים אל תוך המבנים הקרים, ראיתי אותם מדברים, מסבירים, מתגוננים. חלקם צעירים, חלקם מבוגרים. יש מהם גבוהים, ויש מהם נמוכים. חלקם כהים, חלקם בהירים אבל לכולם יש ילדים.  ידידי, האב הארצישראלי המצוי,  הצלוב, הגלדיאטור, גבר.. לא לעולם חוסן.

אל תאפשרו את המשך המצב הקיים; אני מזמין אתכם להצטרף אלינו, למענכם, למעננו ולמען עתיד ילדינו במוצאי שבת 1/11/14 בשעה 19:00 אל הפגנה אל מול ביתה של שרת המשפטים ברחוב ניסן כהן 8 רמת החייל, תל אביב.

אמיר שיפרמן מוביל תנועת א' זה אבא

הכתבה מאת סולחה פורטל הגישור של ישראל >>> לכתבות נוספות לחצו כאן

רוצים גם אתם לפרסם טורי דעה? פנו אלינו ל- info@sulcha.co.il