באחד מחיפושיי האחרונים בפייסבוק התוודעתי לקבוצה בשם א' זה אבא. קבוצה זו פעילה מאוד ומונה קרוב ל 7,000 חברים, רובם המכריע אבות גרושים והיא נועדה לקיים (או לפחות לנסות לקיים) שיח על ההשלכות של הגירושין, על התוצאות הכואבות שלהם (בעיקר בעניין המשמורת על הילדים ותשלומי דמי המזונות), ועל דרכי פעולה לשינוי הסטטוס קוו המונהג כיום במדינה (בעיקר בכל הקשור להסדרי הראייה של הילדים ומשמורת עליהם).
בתור מגשר אסור לי "לשפוט" את הסיטואציה ולנסות להבין מי מבין בני הזוג אשם יותר בפירוק החבילה ולכן התחלתי לקרוא את אותם סטטוסים באופן אובייקטיבי ובצורה ניטרלית.
לאחר שיטוט בין הסטטוסים וקריאתם המעמיקה מצאתי לחלק את אותם סטטוסים שמועלים על ידי האבות לשלוש קבוצות עיקריות: סטטוסים עם שאלות לשם קבלת מידע אד הוק, סטטוסים עם מידע שהכותב ראה לנכון לשתף את חברי הקבוצה וסטטוסים בהם הכותב משתף את חברי הקבוצה ברגשותיו ואת אשר על ליבו.
המשותף לשלושת הקבוצות הוא הכתיבה ממקום של כאב כן ואמיתי על תהליך שאיבד שליטה, התדרדר והפך לבלתי נסבל.
עוצמה שמאחוריה חולשה רבה
המחשבה הראשונית שקפצה בראשי לאחר קריאת הפוסטים והתגובות היא שלטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר המצב חייב להשתנות ומהר אחרת עוד חברים יצטרפו למעגל הקסמים הנוראי הזה בלי יכולת אמיתית לצאת ממנו. לדעתי גם עבור אותם חברים שהליך הגירושין מאחוריהם אך עדיין סוחבים את צלקותיו המצב לא אבוד.
לצד היתרונות הברורים של קבוצה שכזו: כמו שיתוף בידע והרגשה של שותפות גורל, ניכר בקבוצה חסרון משמעותי ובולט עד מאוד- בכל הקבוצה לא מצאתי את אותו מבוגר אחראי שינסה להוציא את האבות מהקיבעון המחשבתי שהם במלחמה מול כל העולם (או כמו שהגדיר אחד הכותבים בקבוצה את המצב של הגברים כקרב גלדיאטורים מול קהל צמא דם). במקום זאת ממשיכים רבים מחברי הקבוצה לשפוך שמן למדורה, ללבות את אש הסכסוך ובכך מתחפרים בעמדותיהם הלוחמניות.
לחברי הקבוצה אחריות לשנות
לו רק ישכילו לשנות את התפיסה הרווחת בקבוצה ויתחילו לחשוב "גישורית" אולי אז הסטטוס קוו בעניינם ישונה. אך כל עוד הם מזינים איש רעהו ברעל על הצד השני (בין אם מוצדק או בין אם לאו) הם שבויים בתוך מבוך של ייאוש, בירוקרטיה ועצבים מיותרים.
כל עוד השיח בקבוצה יהיה לשם חיפוש מישהו שיטפח על השכם, מאבקם לא ינחל הצלחה ולא משנה בכמה פוסטים יפיצו בדף של שרת המשפטים ציפי לבני. משפטים כמו "יש דברים שרק אבא יודע ללמד…", "מישהו מכיר את איש הקאראטה, זקוק לו בדחיפות…", "יש פה אבות שהגיעו לבית משפט והמערכת הייתה הוגנת והגיונית…" וכו' לא יתרמו דבר למאבקם.
מספר פוסטים נוספים צדו את עיניי ובהם האבות מתמרמרים על תפקודם של עורכי הדין, לא יכולתי לחשוב על משפט מתאים יותר מ"סוף מעשה במחשבה תחילה". אם מראש לא היו מתפתים להיגרר למלחמת חורמה מול הצד השני והיו מחליטים לקחת את גורלם בידם, הם לא היו צריכים כלל להיעזר בשירותיהם של עורכי הדין הנכבדים. אם רק בחרו במשותף (על אף המשקעים והקשיים) שטובת הילד היא מעל הכול והילדים אינם כלי במלחמה, הם לא היו במצב שהם נמצאים היום.
הגרוש הפך לכספומט
הטענה העיקרית של האבות בקבוצה "א' זה אבא" היא שהם אינם מורשים לקחת חלק משמעותי בגידול הילדים וזאת על אף העובדה שהם מממנים את אורח חייהם ע"י תשלום דמי מזונות לגרושתם.
כאשר מערכת המשפט מעוותת והאבות נמצאים בעימות מתמיד עם הגרושה הרי ברור שכל צד יביא למערכה את הכלים הכבדים ביותר. אלו הילדים. לכן חשוב להנחות את שני הצדדים לחשוב בהגיון ולהניח בצד את המשקעים ולהסתכל על התמונה בכללותה ,קרי על העתיד של הילדים וחייהם כבוגרים.
הילדים משמשים כלי נשק במלחמה של ההורים
אני לא מכיר אדם רציונלי אחד שירצה להקריב את ילדיו בשם הנקמה. זה מה שיפה בהליך הגישור. בגישור כל צד מעלה מול הצד השני את צרכיו וביחד מגיעים להחלטה משותפת לטובת הילד. אחרי שמסכימים על כל סעיף בהסכם, עורכים המגשרים בוחן מציאות ומאמתים את הצדדים עם המציאות העתידית שרוצים לאמץ. בצורה כזו לכל צד קל להבין את מדרוג צרכיו, להבדיל בין צורך חשוב יותר וחשוב פחות. ואם מתקיימת אנומליה או חוסר איזון ניתן לתקנם בו במקום בטרם הליך הגישור מסתיים. כך שבסוף הליך הגישור הצרכים של כל הצדדים מסופקים בצורה הטובה ביותר שאפשרית.
חשוב לזכור שלא חייבים להיפרד כידידים, אך רצוי וניתן להיפרד כבני אדם. לא משנה כמה יהיו צודקים חברי הקבוצה, דווקא מאחר והם כוח מאורגן וחזק, טוב יעשו אם יתמכו אחד בשני ובאבות ובאימהות, החברים בקבוצה על מנת ויפנו לגישור ויפסיקו את מחול השדים עם עורכי הדין בבתי המשפט.
נחמיה (חמי) מגן, מגשר מטעם הבית לגישור ויישוב סכסוכים
הכתבה מאת סולחה פורטל הגישור הישראלי >>> לכתבות נוספות לחצו כאן
