כנות - חיה ארסית מסוכנת שתפגע בך או תרופה למערכות היחסים?

כנות היא אבן יסוד הכרחית במערכות יחסים טובות או שהיא כמו חיה ארסית שצריכים להתנהג איתה בזהירות רבה, שמא היא תהרוג אותנו בסוף?

בשנים האחרונות נולדה "כנות" מסוג חדש, אנחנו רואים את זה בפוליטיקה (טראמפ, אורן חזן) ובטלוויזה (ברקוביץ).

אותה "כנות" חדשה, נולדה כתוצאה מהשינוי בשיח בין האנשים, וכל עולם ה"פוליטיקלי קורקט", כאשר אנשים אומרים את מה שהם חושבים, גם אם זה לא תואם את תרבות הדיון המנומסת המצופה מהם. הרוח מנשבת זה שנים ברשתות החברתיות, ערוצי התקשורת, ונראה כי הגיעה לשיאה בבחירת נשיא בארה"ב, שניהל קמפיין בחירות שלם ואף נבחר, בהתבסס על כנותו חסרת הגבולות.

האם "הכנות החדשה" היא דבר רע? האם היא רדודה ורק מתחזה לכנות?

"הכנות החדשה" היא בעצם התשובה לצביעות. ברור לכולנו שיש בצביעות בעייתיות מוסרית, מנגד, כמו שברורה הבעייתיות בצביעות, ברור לכולנו שמידה מסוימת של צביעות היא הכרח, כדי לשמור על תקינות חברתית ופוליטית. ככה למשל, התנהלות צבועה יכולה להתבטא במראית עין של מילה/ מעשה טובים, שהאומר/ העושה אותם לא באמת מאמין בהם. התוצאה של אותה הצביעות, היא מצד אחד, הפרה מוסרית פנימית, אך מהצד השני, סדר חברתי, רגשי ותקשורתי. חשוב גם להבהיר שמכיוון שהצביעות מאוד נפוצה, אין לה למעשה משמעות פוליטית אמיתית.

דמיינו לרגע עולם שבו הכנות החדשה היא ערך עליון ובלעדי, כולם מרשים לעצמם להגיד הכל, כל מה שעובר להם בראש, בלי סינון, איך עולם כזה היה נראה? האם היינו רוצים לחיות בעולם כזה?

באותו עולם דמיוני, אדם שיחשבו שהוא טיפש, יכונה בפניו טיפש, אדם שלא יצליח בדבר מה, יכונה כישלון, מול האנשים תוצב מראה שתשקף את מה שחושבים עליהם סובייקטיבית, ברגעים נתונים, האנשים הניצבים לידם, באופן שלא בהכרח תואם למציאות. הכל על מסגד הכנות ולטובתה.

"הכנות החדשה", לדעתי, היא שם קוד ל- להגיד את מה שאתה רוצה, בלי שום מגבלה (של סדר חברתי או תקשורתי או פוליטי). פשוט להגיד הכל. למעשה ממירים ומחליפים את הבעיה המוסרית הפנימית, לבעיה מוסרית חיצונית.

מחקרים אבחנו את מקורה של תופעת הכנות החדשה בבעיה העולמית של הגירה ופליטים ממדינות מוכות גורל וחלשות (בעיקר ממדינות מוסלמיות) למדינות מערביות בצפון אמריקה ובאירופה, שגרמה לשינויים תרבותיים גדולים מאוד תוך פגיעה במעמד הפועלים באותן המדינות (למעשה החליפו אותם ככוח עבודה זול). שינויים כלכלים ותרבותיים אלו הובילו לכעס רב על הגופים הפוליטיים הקיימים שלא ראו את ההשלכות הקשות שיש להגירה הזו (הגירת עבודה או פליטי מלחמה) ועל הפגיעה הקשה במעמד הפועלים בעיקר.

הכעס היה לא רק על ההתעלמות מהשלכות תופעת ההגירה, אלא בעובדה שכל פעם שמישהו היה מעלה שאלה או טוען נגד ההגירה והפליטים, מכל סוג, הוא ישר היה מואשם בגזענות ובבורות וחוסר חמלה, במקום לדון עניינית בבעיות שהעלה.

רבים ראו בכך צביעות אמיתית, צביעות שניתן לפתור רק על ידי כנות בלתי מתפשרת. אמירת האמת גם אם היא לא בהכרח עומדת בכללי "הפוליטיקלי קורט", שבשמו חנקו שנים רבות כל סוג של דיבור חופשי משוחרר על דעות שונות, גם אם אינן נוחות, על מזבח "הדבר הנכון להגיד".

"הצביעות הנעימה" איבדה את החסינות שקיבלה עד אותה העת, כ"רע קטן והכרחי", והפכה לרע גדול ולא הכרחי, המהווה מקור להאשמה על ידי מי שיכול להפיק מכך תועלת (פוליטית, חברתית, תקשורתית) גם לא בהקשר של הגירה, פליטים או מוסלמים (ראו שיח פוליטי בישראל).

מה היא בעצם אותה כנות? הכנות החדשה אינה משקפת את המשפט "put your money where your mouth is meaning", לא מדובר בהכרח בהתאמה מלאה בין דיבורים למעשים, אלא התאמה בין האמונה הפנימית שלנו למילים שאנחנו מוציאים מהפה. לתוכן יש חשיבות פחותה מאשר לאמונה במה שאנחנו אומרים. מעין נאמנות מלאה וחסרת פשרות לאמונה הפנימית שלנו במילים.

מכיוון שזו איננה כנות רגילה אני מכנה אותה "כנות אינטואיטיבית" – כנות שאין לה ביסוס בעובדות או במעשים אלא ביסוס בתחושת הבטן.

אי אפשר להתעלם מכך שכנות אינטואיטיבית מנוגדת לתרבות צריכת הידע והמהפכה בהנגשת המידע שהייתה בעשורים האחרונים. יתכן ודווקא שפע הידע הבלתי נתפס וכמות החומר הבלתי נתפסת הובילו דווקא לייאוש מחיפוש אחרי תשובות מבוססות ולמעשה למצב בו אנו מתעלמים מחשיבות הידע. ניתן להמשיל את המצב, למקרה בו נגיע למסעדה ובה כולל התפריט מספר עצום של מנות, אשר נראות לנו כולן מעניינות, ואז המלצר של המסעדה יגיע וימליץ באופן משכנע על אחת מהמנות. ברור לנו, שההמלצה שלו, היא סובייקטיבית, ומסתמכת על הטעם האישי שלו, ואולי אפילו נסמכת על בקשת בעלי המסעדה, ועדיין, נעדיף לקבל את אותה ההמלצה.

הסכנה הראשונה והבולטת ב"כנות האינטואיטיבית", היא שאותה כנות תייצר מציאות ומעשים, כאשר העובדות, "לא יבלבלו אותה", והיא תסתמך על טעות. אם לא די בכך, אנחנו נמצאים בעידן בו בירור העובדות איננו נעשה עוד באמצעות כלים של ידע וחיפוש אלא בהפצה בכלי תקשורת ואינטרנט (רשתות חברתיות למיניהן), כך שמאוד קשה לעקוב אחרי אמינות העובדות והמקור שלהן וכמעט כולנו מקבלים עובדות כנתון קיים כפי שמגיע ממקור ההפצה שלהן ואין מקום נוסף לאישור הטענות.

לא סתם נולד המונח "fake news".

חשוב לזכור שבכנות אינטואיטיבית יש משהו מסוכן. בגלל החיבור לאמונה הפנימית, היא מקבעת לעמדה שקשה מאוד לזוז ממנה. קשה מאוד לשנות תדמית ושיח לאחר מכן. קשה מאוד "לחזור בתשובה" אם אתה רוצה. היא דורשת ממך הקרבה וחושפת אותך לא פעם ללעג ולמתקפות על הדברים שנאמרים בדרך כלל על ידי "הממסד". הכנות האינטואיטיבית הרי חורגת מהמוסר החיצוני והחברתי .

כאשר אתה רוצה לצאת נגד הממסד ולהביא רוח אחרת, כנות אינטואיטיבית משרתת את המטרה, כי היא סוחפת אחריה ללא צורך בדיוק בעובדות וידע, לכן היא הפכה לכלי העיקרי המניע כיום את הפוליטיקה המערבית.

חשוב להבהיר פעם נוספת שכנות אינטואיטיבית אינה עוסקת באמת ושקר. אין כוונה לשקר, אלא להעביר את התחושה של האדם שאומר את אשר על לבו. מדובר בשיח 'לבר אמת', מחוץ לשיח של האמת והשקר. ההתמקדות איננה בפרטים אלא בהלימה בין מילותיו של האומר לבין אמונתו. בדיוק כמו שהכנות האינטואיטיבית איננה עוסקת באמת היא גם איננה עוסקת בשקיפות, שכן שניהם עוסקים במהות ובתוכן ולא באמונה. שניהם תוצר של "השיטה" שלא פעם הכנות האינטואיטיבית יוצאת נגדה.

משמעות אותה כנות חדשה, היא שהשיח הופך לשטוח, חסר עוגנים לטענות קודמות ומבוסס על אמונות והטלת ספק.

מעניין לראות את המטוטלת של החיים. שמה שהוביל לאותה כנות אינטואיטיבית כיום, היה המקור להיווצרותה של הצביעות. שינוי תרבותי רב משמעות בו הופצה הנצרות הקתולית בימי הביניים הוביל תפיסה שמה שחשוב זאת לא האמונה הפנימית אלא המשחק החיצוני של קבלת הטקסים והממסד הנוצרי הקתולי. המשחק החיצוני בו קיבל האדם את הדת היה חשוב מהאמונה הפנימית האמיתית של האדם.

המילה כנות (sincerity) נולדה רק לאחר עליית "הדת המתחרה", הנצרות הפרוטסטנטית, שבאה ליצור, בניגוד לדת הקתולית, הלימה בין מה שנאמר ונעשה לאמונה. בין הפנים המוסרי למעשי האמונה. בניגוד לכנות האינטואיטיבית כאן מדובר בכנות "הרגילה" שיש בה התאמה בין הפנים לחוץ, למעשים. המשך ההתפתחות של הכנות הייתה במהפכה הצרפתית שם הכנות עלתה מדרגה והכנות הייתה כלי בהשגת שיווין מהותי לאזרחים, כאשר האמת הפנימית הייתה שווה לאמת במעשים (גם אם בצורה אלימה).

הכנות האינטואיטיבית מעידה יותר מכל על היעלמות עולם התוכן הפנימי, הכל בחוץ, הכל על השולחן באופן שמתאים מאוד לעידן של מופעי תקשורת ראוותנים. שאין משמעות לאמת ושקר. למוסריות או לאי מוסריות. לגזענות או לא גזענות. יש משמעות למה שמשדר הדובר.

משמעות הדבר שהנאמנות הופכת לנאמנות עצמית. לעצמך. ברגע שהמיקוד עבר מהתוכן לדובר, מה שחשוב הוא לא איזה נורמה או אקט חברתי או ציבורי מקדמים, אלא אמונה עקרונית בכל דבר, גם אם איננו מוכח או בלתי וודאי ובלבד וייתפס הדובר בכנות אינטואיטיבית של מוכנות להקרבה עצמית למען אותו רעיון (ולא חשוב מה הוא).

לא משנה מה חוזק הטענה, הרעיון או הטיעון, חלשים ככל שיהיו, שיקריים או בדויים, אם הכנות האינטואיטיבית עוצמתית וחזקה. זה מה שחשוב.

הסכנה:

כנות אינטואיטיבית מתעלמת לכאורה מהנתונים ומהתוכן ושמה דגש על דברים אחרים, על אמונה, על תחושת בטן, אבל בצורה הזו מעבירה מסרים שעלולים להוביל למעשים בעייתים. סוג של אלימות מילולית בלי להרגיש שזה מה שאני עושה. הרי מילים בסוף מייצרות מציאות.

כך למשל, הכנות האינטואיטיבית היא מקור כוח גם של איסלמיסטים קיצוניים ומיליטנטיים, שעל אף שהפעולות שלהם שונות מתפיסות העולם המערבי, הם משתמשים באותה כנות האינטואטיבית והשיח הרטורי שלהם דומה. הם טוענים טענות, מעבירים רעיונות באמצעות סיבות ולא באמצעות עובדות וידע על מנת ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. הם מראים מצגי הקרבה אישיים לרעיונות שלהם. כך הם יכולים להצדיק מעשי פיגוע כמעשה של קדושים, כדי להוכיח את כנות אמירותיהם. שאתה משתחרר מכל צורך להצדיק מוסרית וחברתית אמירות (צביעות) אתה משתחרר גם מהחסמים שלא להצדיק אמירות אלו.

העדר העומק הוא זה שמאפשר רדיקליזציה מהירה והמונית. אין חשיבות לעובדות ולכן מעשי ההקרבה (התאבדות) ומעשי הזוועה משלימים באופן רדוד את ההוכחה לכנות האינטואיטיבית כי הם לא דורשים הגיון או התגלות דתית אלא מעשה שתואם כנות אינטואיטיבית. ולא בהכרח כנות אמיתית. דווקא מתאים להם מידה מסויימת של צביעות חברתית כלפי האמיתות שלהם, התנהגות חברתית מוגזמת כל אמונה בשריעה. כלפי פנים יש למעשה צביעות רבה, כלפי חוץ כנות אינטואיטיבית מוקצנת.

התוצאה של עמעום הזהות הפנימית, גריסה מוחלטת של המוסר הפנימי והחיצוני והתבססות על עוגנים עובדתיים, מהותיים וחיצוניים, גורמת ליצור עולם פנימי שלם (ומזויף) שמקבל בהשלמה את העולם החיצוני כאילו חד הם (כמו בתוכנית ריאליטי שבה המשתתפים מאחדים בין העולמות) ונוצר משבר זהות אמיתי שמתיישב רק בקריסה ובהקרבה אלימה שמתאחדת עם העולם הפנימי על חשבון העולם החיצוני האמיתי.

אז מה יכול להתאים לנו? איך לא נגררים אחרי אותה כנות אינטואיטיבית?

ראשית, הייתי מאמץ את התפיסה שרואה שהכנות הוחלפה באותנטיות (ליונל טרילינג Trilling). האותנטיות היא המסמלת את ההלימה והחיבור בין עולם התוכן הפנימי והמוסר הפנימי לבין ההתנהגות והפעילות החיצונית וזאת בגלל העובדה שהיא מאפשר לכוחות חזקים יותר, רגשות חזקים של שנאה, אהבה, פחד, לעג וכן הלאה להגדיר ולעצב אותנו ואת הסביבה. כך שבמקום לנסות להיות כנה ולייצר את ההלימה בין האמונה לפרקטיקה, רגשות אלו מאפשרים משהו עמוק יותר גם במחיר של הריסת נורמה קיימת.

שנית, לא הייתי מוותר על בדיקה חיצונית של הדברים שנאמרים. הרי כלום הוא לא חיים ומוות. אפשר לגבש עמדה ודעה לאחר בדיקה נוספת. לכו בדקו מה מקור המידע והנתונים העומדים בבסיס הדברים הנאמרים לכם.

שלישית, מבחן האמת של סוקרטס: "אחד מידידיו של סוקרטס בא לבקרו. "שמעת מה שמספרים על ידידך?" שאל אותו. "רגע", אמר סוקרטס, "לפני שאתה מספר לי – האם העברת את השמועה הזאת דרך שלוש המסננות ?" "איזה מסננות?" "המסננת הראשונה היא המסננת של האמת. האם אתה בטוח שמה שאתה עומד לספר לי הוא אמת?" האורח היסס קצת. "אני לא כל כך בטוח. שמעתי את זה ממישהו. ומה המסננת השנייה?" "המסננת השנייה", אמר סוקרטס, היא המסננת של הטוב. "האם מה שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?" "להפך, זה דבר איום ונורא. ומה היא המסננת השלישית?" "המסננת השלישית היא המסננת של הנחוץ : האם באמת נחוץ שתספר לי את הדבר הנורא ששמעת על ידידי ושאתה לא בטוח שהוא אמת?" האורח חשב לרגע ואחר כך אמר "לא. זה לא כל כך נחוץ." "אם כך, תשתוק!", אמר סוקרטס.

ורביעית, ואחרונה. אני מאמין בשילוב. של כנות, אותנטיות ומידה מסוימת של צביעות. אין בעיה עם אף אחד מהם. הכל טמון בהגשה, באיך אומרים את הדברים. אנשים קרובים אליכם צריכים לדעת מה אתם חושבים, מרגישים ומאמינים אבל יש צורך לעשות זאת במידה מסוימת של טעם.

מקווה שנהניתם.

רוצים עוד מידע? רוצים להגיד מה דעתכם? רוצים להתייעץ?