רפאל עמריציאת מצרים. למרות שחלפו 3,328 שנים, עדיין לא נס ליחה. נהפוך הוא, היא משמשת כמעיין נובע, אקטואלי וחיוני למהות ותמצית היותנו וחיותנו כעם, בכל מקום בו נהיה.
כל אחת ממצוות התורה הקשורה בזמן, דוגמת שבת ומועדי ישראל, כולן, אבל ממש כולן, קשורות באותה יציאת מצרים וכשאנו מברכים על הזמן ("שהחיינו") באמירת הקידוש, תמיד ייאמר הטקסט: "זכר ליציאת מצרים". כך גם במצוות רבות נוספות.
בימים הקרובים יסב רוב רובו של עם ישראל בכל אתר, סביב שולחן 'הסדר', לציין שוב את יציאת אבותינו ממצרים. חג הפסח הוא אחת מהמצוות "ברות המזל", לצדן של ברית המילה, יום כיפור והמזוזה, שזוכות לאהדה רבה ולהשתתפות פעילה מצד רובו המכריע של עם ישראל, ללא קשר לזרם הדתי או לרמת ההקפדה על המצוות האחרות.
בכל שנות כהונתי (רבע מאה) כרב בקהילות שונות ביבשת אמריקה, התחבטתי בשאלה: מדוע דווקא מצוות אלה זוכות לעדנה?
במקרה דנן, יחודו של חג הפסח הינו, באווירה המשפחתית בה הוא נחוג ובאחדות שהוא מכתיב ומַשרה. כפי שידוע ומקובל, אנו ממש לא מסתפקים בהתכנסות המשפחה הגרעינית ועומסי התנועה הכבדים בכל כבישי הארץ, טרם התקדש החג, יעידו על כך- "ליל הסדר" בפתח..
לאחר שווידאנו במילים ובלחן מסורתי ('קדש' 'ורחץ' וכו'), שעל השולחן מסודרים כל הסממנים הנדרשים לשולחן 'הסדר' כהלכתו, נקרא הפרק הראשון בהגדה: "הא לחמא עניא" זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים ומיד: "כל דכפין ייתא וייכול", כל מי שחפץ מוזמן להצטרף. ואין זו אמירה בעלמא. בקהילות רבות נוהגים לפתוח את החלון ולקרא את השורות הללו לעבר העוברים והשבים ברחוב. ומעבר לכך, קשה מאוד למצוא מישהו שאינו מוזמן או "נגרר" אחר כבוד להסב לשולחן 'סדר' כלשהו. זהו חג עממי לכ ו ל ם וללא יוצאים מן הכלל.
כאשר מתכנסים, מדברים. כאשר מדברים, מקשיבים וכאשר מקשיבים, מבינים.
גם אם בישיבה החגיגית והמשותפת הזו, יושבים אחדים הצהובים זה לזה ונוכחותם מעט כפויה (ומן המפורסמות היא שתופעה זו קיימת כמעט בכל משפחה, גם אם באופן זמני), ה'יחד'– גם אם מלאכותי הזה, עשוי בהחלט להוות הזדמנות נהדרת לשמיעת דברים, הסברים וטיעונים שקודם לכן לא היה שום סיכוי שיגיעו לאזני זה ולאוזני האחר. 
ליל 'סדר' זה, נועד להחזיר אותנו בכל שנה מחדש אל המקור המשותף והמאחד, וחזקה עליו שישמש גם כפתח תקווה לאלו שהשלום אינו שורר ביניהם. שבמהרה יתברר שהמשותף, רב על המפריד.
והנה אותו שבט עבדים עברי ענק, אשר לפי מקורות חז"ל מנה כמה מיליוני אנשים ושהיה קצר רוח מעבודה קשה, כשכל אחד לנפשו ולצרותיו. למרות זאת, מצא את הכוחות הנפשיים להתאחד סביב הר סיני ולקבל כאיש אחד ובלב אחד (כמאמר גדול פרשני המקרא, רש"י) את התורה שמצוותה המרכזית היא: "ואהבת לרעך כמוך". כל זאת, זמן קצר לאחר השחרור המפתיע והבהול, לאחר שנות עבדות ארוכות וללא כל הכנה מתבקשת ומתאימה.
ישנם מצבים שהאדם מתכנס עם ובתוך עצמו כתוצאה מזמנים קשים. סבלנותו אל האחר, דלה היא. פתיחותו לשמוע על צרכי זולתו, שואפת לאפס. ואם מדובר בבן ריבו, הרי שהסגירות הינה מוחלטת.
בלא יצירת הזדמנות לישיבה משותפת, לשמיעה ובעקבותיה להקשבה לתחושות האחר ודווקא לזה שאיני חולק/ת עמו הבנה משותפת, כשהסכסוך ממושך וכואב, איני נותן לעצמי את האפשרות לראות בצורה נכונה את התמונה הרחבה האמתית ואת השלם כולו. בנוסף, אני גם מחמיץ את ההזדמנות להשמיע באופן מלא וללא הפרעה את טיעונָי ואולי אולי, לגלות שקיימים נושאים משותפים המטרידים את שנינו ואשר רק בשילוב ידיים יבואו לידי פתרון שיהיה לתועלת כל הצדדים. וכך, פגישה שתחילתה בניכור ובהעדר אמון מוחלט, עשויה להסתיים בשביעות רצון מלאה והדדית, שקודם לכן לא היה לה שום סיכוי שבעולם.
הוא שאמרנו, חג הפסח אותו נחוג בע"ה בשבת הקרובה, מביא לידי ביטוי את העונג והזכות להימנות על עם עתיק יומין, ששורד על אף היסטוריה עקובה מדם, בה איימו ומאיימים להשמידו וזאת בניגוד לאימפריות ענק שאותן נשא הרוח ואינן. נס היסטורי ונוכחי זה, מובע בהגדה בפרק : "והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".
ולבסוף, ערכו המוסף של חג זה הוא, בשמשו מדחף לאחדות ולהתכנסות על כל המשתמע מכך, בכל מצב ולעיתים כנגד כל הסיכויים.
הרב גרשון מילצקי, מגשר מטעם הפירמה לגישור יניב שוורצמן המגשר.
הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן
גם אתם חוששים שזה כבר לא זה? השאירו פרטים לשיחה עם מגשר:
