יניב שוורצמןקבלו אבסורד. זוג נשוי המתגורר בקיבוץ רצה להתגרש אחד מהשני. אין לגב ולאישה ביחד ולחוד כל ספק ששניהם רוצים וצריכים להתגרש. אחרי שנים רבות של נישואין עם ילדים יחסית גדולים הם ביקשו להתגרש. והנה בעיה. מה עושים עם דירת המגורים שלהם בקיבוץ. הרי הם כחברי קיבוץ קיבלו את דירת המגורים מהקיבוץ ושניהם במעמד שווה של "בר רשות" בתוך דירת המגורים. אם כך מי אמור לצאת מהדירה ומי אמור לפצות אותו. גם הגבר וגם האישה רצו את הדירה ולא הצליחו להגיע להסכמה מי ירכוש ממי את דירת המגורים בקיבוץ. בני הזוג בחרו לפנות לעורכי הדין, כל אחד מהם שילם כמה עשרות אלפי ש"ח (לכל הפחות) והגישו תביעה לבית הדין הרבני. התנהל דיון ארוך בבית הדין הרבני (שנתיים) בו בית הדין הרבני דן בטענות בני הזוג, למשל שלגבר בטרם הרכישה היו יותר נקודות זיכוי לדירה או למשל שלאישה יש יתרון בשל העובדה שהשקיעה כספי ירושה בדירת המגורים בקיבוץ על מנת להשביח אותו (יכולה לקבל לכל היותר זכות להחזר השקעותיה). בית הדין הרבני קבע את מה שהיה די ברור לכל בהתחלה והיא העובדה שמדובר בדירת מגורים משותפת. ולכן לשניהם זכויות דומות וזהות לרכוש את החלק של השני בדירה. לכולם היה ברור כולל לבית הדין הרבני שלהמשיך ולחיות ביחד בסבל ולא להתגרש זו לא אופציה אפשרית. בית הדין הרבני קבע שבני הזוג יעשו התמחרות פנימית ומי שיציע את ההצעה הגבוה ביותר ירכוש את חלקו של הצד השני. שנתיים, שני עורכי דין, עשרות אלפי ש"ח ואין סוף של זמן סבל אמיתי לשני בני הזוג והפתרון שהוצע הוא פתרון בסיס בכל סוג מחלוקת שכזה בהליך גישור. נקודה למחשבה בהליכי גירושין.
