יניב שוורצמןאחת הבעיות במדינות שחוו דיקטטורה והפכו דמוקרטיות לאחר נפילת חומה כזו או אחרת היא המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה. הגבול בין הדמוקרטיה לאנרכיה דק מאוד ונדרשים חוקים ברורים ושנים של הסתגלות למצב החדש. מתחום אחר, גם יועצי זוגיות רבים מתפרנסים מלעזור לזוגות למצוא איפה עובר הגבול בין אהבה וקנאה "בריאה" לבין קנאה חולנית והורסת. כך בהרבה נושאים בכלל ובחופש הביטוי בתקשורת והעיתונות בפרט, עובר תחום אפור ומסוכן שאם לא נשמור על כללים אתיים וכמובן חוקים ברורים וידועים מראש, נחצה את הגבול בין המותר לאסור ובין החשוב ולפוגע .
חופש הביטוי בתקשורת הוא אחד מאבני היסוד בכל מדינה מתוקנת. הזכות שיש לעיתונאי לדווח על אירועים שהציבור צריך לדעת היא חשובה מעין כמוה. חופש העיתונות והדיווח שומר על השלטון מלרדת לשוליים ובכך מגן על כל אזרח ואזרח במדינה.
- הקו הדק בין חופש הביטוי לבין הפגיעה במדינה בעת מלחמה
הבעיה מתחילה כשיש קושי אובייקטיבי לשמור על קו הגבול בין חופש הדיווח לבין דיווחים שעשויים לפגוע במדינה.
אם כן איפה עובר הגבול ? מי הסמן ה"מיישר" (אם לשמאל אם לימין) את העיתונאי ? האם הסמן הוא החוק ? האם החוק שמבוסס (בצדק) על ערכי חופש הביטוי יכול להיות הסמן ?
לפני מספר ימים שודרה בתקשורת כתבה על רשתות הטלוויזיה הזרות שסיקרו את מבצע צוק איתן בעזה. הכתבה דיברה על המגמה שיותר כתבים מתחילים להבין כי ארגון החמאס משתמש בנשים וילדים כמגן אנושי. השינוי בחלק מרשתות הטלוויזיה חשוב כיוון שהדעה הרווחת באירופה (שמלבד ארה"ב היא קובעת את דעת הקהל בעולם) היא שמדינת ישראל משתמשת בכוח לא סביר ולא מידתי כנגד הפלסטינים בעזה ומבלי להבחין בין מחבלים לילדים. וידוע כי הלגיטימיות שאנו מקבלים בעולם בכלל ובאירופה בפרט חשובה מאין כמוה להמשך הקיום שלנו כעם במדינת ישראל. לא משנה אם אנחנו מכל קצוות הקשת הפוליטית זוהי עובדה שאי אפשר להתכחש לה. כל עוד לא יהיה הסכם שלום כנראה שנצטרך להילחם מלבד בחרב ולא פחות חשוב גם בהסברה. הסברה על שתעביר את צדקת דרכנו לשאר העולם (למי שמאמין שאנחנו צריכים להיות כאן..).
כששאלו את גדעון לוי עיתונאי "הארץ" למה הוא כל כך קיצוני ומרבה לסקר מנקודת מבט של הנרטיב הפלסטיני, הוא ענה שיש הרבה כתבים ועיתונאים שמסקרים מנקודת המבט של ישראל ואין מי שיכתוב את מה שהוא מספר מהצד הפלסטיני. ונשאלת השאלה אם עיתונאות אמורה להיות הוגנת ולא אמורים לכתוב אותה כפי שהיא באמת ? לשיטת מר לוי התקשורת הישראלית חוטאת בסיקור החד צדדי לכאורה. אך האם הוא לא חוטא בחטא חוסר האובייקטיביות ?
עיתון "הארץ" מעלה מאמרים רבים הטוענים כי מדינת ישראל וצה"ל לא דוברים אמת בכך שעושים מאמצים לשמור על חיי אזרחים במהלך המבצע בעזה. מגדילים לעשות עיתונאים ועולים לשידור בתחנות זרות שם הם טוענים כי מדינת ישראל חוטאת בהרג פלסטינים.
בהמשך לפתיח שלי מתחילת המאמר, האם עיתונאים אלו שמשתמשים בחופש הביטוי לא עוברים את הגבול ? האם הם לא יודעים כי מדינת ישראל נלחמת גם בפן ההסברתי ? האם הם לא יודעים כי הם מכניסים מקלות בגלגלי ההסברה של המאמץ ההסברתי שלנו ? האם זה לגיטימי ?
הצורך של עיתונאים למרוד בנורמות, לשחוט פרות קדושות, להיות מבודלים או מורמים מעם, לעתים להוציא תסכולים שלא מן העניין ואני מצטער מראש על הפסיכולוגיה בגרוש, אך לעתים הדבר עובר את הגבול הדק ומביא נזק למדינה.
גם עיתונאים מהצד הימני ובעלי תפקידים בממשלה שטוענים שישראל לא ניצחה במערכה טועים וגורמים נזק. מבלי להיכנס למנצחים מפסידים הרי לא נלחמנו צבא מול צבא, התודעה של סיום המערכה חשובה מאוד להמשך וכל מי שאומר שהפסדנו במערכה רק מחזק את תחושת הניצחון אצל חמאס ואף מספק לו דלק להמשך מאבקו.
נקודה נוספת היא דווקא של גולשים ומעלי סטטוסים המראים לנו כמה הצד השני שונא אותנו וכמה אנחנו שונאים אותו. ולא שהתחושות שלנו לא נכונות, גם אני מרגיש את הכעס הזה והסרטונים ברשת מוציאים אותי מדעתי, אך בתקופת מלחמה כל התגובות והתחושות שלנו מתעצמות וכמו בכל מריבה כל הג'יפה יוצאת לנו החוצה, השנאה רק מתעצמת ונדרש יותר זמן לכבות את השריפה לאחר מכן. אם נרצה או לא נרצה נמשיך לחיות בארץ הזו יהודים לצד ערבים וסליחה על הקלישאה, אז כמו שאומרים, לפעמים לס איז מור (less is more).
לסיכום אומר שפטריוטיות היא לא מילה גסה והיא נמדדת לא רק ביום העצמאות כשתולים דגל במרפסת או מגן דוד על הצוואר, היא נמדדת במחשבה. כמו כן כל מי שעיסוקו במילים כתובות או משודרות (וגם סתם כותב ברשת) צריך לדעת שלמילים יש משמעות וחשיבות להמשך קיומנו בארץ ישראל. לצערי הקיום שלנו פה הוא עדיין לא מובן מאליו ותעיד עליו המערכה האחרונה.
דווקא בימים של מלחמה אני חושב שלעורכי העיתונים יש משקל הרבה יותר חשוב מהיום יום.
אם אי אפשר לצפות מהעיתונאי לשלוט על האצבעות במקלדת (בצדק) ובטח שלא מלומר לו מה להעלות ברשת, אז אפשר לצפות לפחות מעורכי העיתונים ועורכי האתרים המקוונים ליותר אחריות לשמור על הקו הדק והעדין שבין חופש הביטוי לפגיעה במדינה ומצד שני בין חופש הביטוי לחופש ההשתלחות.
הקו הדק בין חופש הביטוי לבין הפגיעה במדינה בעת מלחמה הוא עדין ביותר וכדאי שנשים לב שלא למחוק אותו בשעות הקשות.
אלון משה- מגשר מטעם הבית לגישור ויישוב סכסוכים- יניב שוורצמן
