הפודקאסט של התנ"ך – תשעה באב, שנאת חינם, סקירה היסטורית, דיכאון עכשווי

הפודקאסט של התנ"ך – תשעה באב, שנאת חינם, סקירה היסטורית, דיכאון עכשווי

1,000 שנים של ישראל ריבונית; 1,000 שנים של מלחמות יהודים

מאת ד"ר ליאורה רביד, שרון אלכסנדר, עו"ד יגאל בורוכובסקי

בית המקדש הראשון ובית המקדש השני חרבו בתשעה באב, לפי המסורת היהודית. מלשון המקרא ומכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ברור כי מלחמות יהודים, פילוג, הסתה ושנאת חינם היו מהגורמים הבולטים לכך.

בני ישראל החלו את דרכם כ-12 שבטים אחים, אך לא מאוחדים. שינויים פוליטיים שהתרחשו מעבר גבולות ישראל, היו הסיבה שבגללה איחד דוד המלך את כל השבטים תחת שלטונו – וזו הוכרה כ"ממלכה המאוחדת". 

בפועל, היינו ממלכה מאוחדת במשך דור אחד בלבד.

אלא ששלמה בן דוד, הפך את שבטי ישראל, זולת שבט יהודה, עבדים למפעלי הבנייה הגרנדיוזיים שהקים – ובהם בית המקדש הראשון. בסוף ימיו מרדו בו שבטי ישראל, דבר שהוביל ליותר מ-200 שנות מלחמת אחים. בין שבט יהודה שהפך ל"ממלכת יהודה", לבין שאר שבטי ישראל, שנקראו "ממלכת ישראל". 

הקרע בין שני חלקי העם לא אוחה גם לאחר שהאימפריה האשורית כבשה את ארץ ישראל, הרסה אותה עד הייסוד והגלתה את 10 השבטים המוכרים כשבטים "האבודים". אלו שלא הוגלו מעל אדמתם, סרבו להכיר במלכי יהודה כשליטיהם.  

טראומה לאומית זו, של מלחמת אחים ופילוג, הייתה צריכה להטמיע בנו את ההבנה שמנהיג חייב לדאוג לכלל העם ולא רק לשבט מכורתו.

את מקומה של האימפריה האשורית, ירשה הבבלית, שבראשה עמד נבוכדנצר. ברם, את מלכי יהודה האחרונים, תקף שגעון גדלות: למרות תחינותיו של הנביא ירמיהו, הם מרדו בנבוכדנצר – והתגובה הגיעה מיד. נבוכדנצר הטיל מצור על ירושלים והרעיב למוות את תושביה. בתום שלוש שנות מצור, פרצו חילותיו את חומות ירושלים, החריבו את העיר ואת המקדש שבנה שלמה 400 שנים קודם לכן.

כ-40 שנה מחורבן בית ראשון – קיבלנו הזדמנות שנייה: כורש מלך פרס התיר לגולי בבל לחזור לירושלים ולהקים על חורבות בית המקדש הראשון, את בית המקדש השני.

השבים מבבל בנו את בית המקדש השני, שנחנך בשנת 515 לפנה"ס והחלו מיידית במלאכה החשובה באמת: מלחמות יהודים!

עזרא ונחמיה, שהגיעו לארץ ישראל לאחר שהמקדש השני נבנה, החליטו שרק אלה ששבו מהגלות, הם יהודים "אמיתיים", ואילו האוכלוסייה שנשארה בארץ ושלא יצאה לגלות, היא "שומרונית" (העיר שומרון הייתה בירת ממלכת ישראל, שנלחמה בממלכת יהודה שבירתה הייתה ירושלים).

ואחרי שניצחנו את עצמנו (סליחה… את "השומרונים"), התפתח בישראל מעמד כהנים עשיר ומושחת מאוד, ואז גם החל מאבק שכלל מעשי רצח על הזכות להחזיק בכתר הכהונה הגדולה.

המאבק על הכתר שהחל בתקופה הפרסית, נמשך בימי יוון. בזיכרון ההיסטורי של כולנו מרד המקבים (ע"ש יהודה המקבי) פרץ נגד גזירות אנטיוכוס, אך הייתה לו מטרה נוספת: להשליך את שושלת הכוהנים ששלטה על בית המקדש ולתפוס את מקומה – וזה בדיוק מה שהם עשו.

אחרי היוונים הגיעו הרומאים (שנת 63 לפנה"ס), להם היה את הצבא הגדול בעולם – אבל לנו הייתה אמונה יוקדת שאלוהים יסייע לנו מלמעלה. (או שלא…). לתנאי הפתיחה הנוראיים שהובילו לפריצת המרד הגדול, שהתבססו על תפיסות משיחיות ולא על קריאת המציאות, נוספו שוב כמיטב המסורת – מלחמות יהודים.

בשנת 70 לספירה, טיטוס, בנו של הקיסר אספאסיאנוס, החריב את ירושלים ואת בית המקדש השני, והרס באופן מוחלט את ישראל הריבונית – הרס שלקח לנו 2,000 שנים להתאושש ממנו. 

לקחים היסטוריים אלו ואחדות העם עמדו בבסיס ערכיהם של מקימי מדינת ישראל.

אלא שבשנים האחרונות שוב כל מתנגד הוא "בוגד" שיש "להוקיעו". המנהיגים הם מנהיגי "שבט" ולא של כלל ישראל. רוחות משיחיות שהביאו לחורבננו, שוב מנשבות בעוצמה. מלחמות יהודים עומדות בפתח – אולי כבר החלו.

אל מול כל אלו, אנו אומרים – כבר היינו שם; כבר ניסינו את זה: כשבישראל מפולגים ועסוקים במלחמות יהודים התוצאה ההיסטורית הייתה אחת: חורבן וגלות.  

הגיעה העת לשנות את הפרדיגמה ההיסטורית.