"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?

"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?

"אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תקהינה?" 

מאת:    ציפי ברנוי (MA)

האב נפטר והותיר צוואה. אשתו של האבא נשארה בדירה. הילדים של האב פנו לעו"ד ובקשו להבטיח את זכויותיהם בדירה. בית הדין לענייני משפחה הציע, שאחד הצדדים ירכוש את הנכס. 

שלושה משפטים אלו מסכמים וסותמים את הגולל על חיים שלמים של שני אנשים, שהיו בנו ובתו של המנוח, גדלו בדירה זו מאז ילדותם ועלייתם לארץ. אמם נפטרה לפני כמה עשרות שנים, והאב נישא בשנית לאלמנה, שגם לה ילדים מנישואיה הראשונים. מערכת היחסים הייתה יכולה להתנהל על מי מנוחות אלמלא האישה הייתה בעלת אינטרס לילדיה, מנישואיה הקודמים, והאב היה רוצה להגן על האינטרסים של ילדיו.

האם נפטרה לאחר שדאגה לחלק את כל רכושה בין בנה ובתה, אך שכחה לציין כי מחצית הדירה גם שייכת לילדיה וכך זכויות הילדים הסתכמו ב25% מהדירה, אלא אם האב יציין אחרת בצוואתו.

האישה לא סיפרה לילדים שהאב רשם את חלקם. היא התנהגה כאילו הדירה שייכת לה. הילדים מבחינתם ראו בה כדיירת עד יומה האחרון, וציפו לקבל את דירת הוריהם בחזרה לידיהם לאחר פטירתה.

בנה של האישה התקשר יום אחד והציע לקנות את חלקם של הילדים כדי שהדירה תהיה שייכת כולה לאמו. המחיר שהציע נראה מגוחך לאחד הילדים ולכן העסקה לא יצאה אל הפועל. במקום זאת הילדים פנו לעו"ד והוא קרא להליך המשפטי "פירוק השותפות".

האם פנייה להליך גישור הייתה מניבה תוצאה שלה ציפו הילדים, או החלטת השופטת היה הפתרון המיטבי?
כיצד ניתן היה למנוע את הסכסוך מלהגיע לבית המשפט לענייני משפחה?,
או כיצד היה ניתן לגשר על הפערים ולהפוך את הפשרה מלימון ללימונדה?

מניעת הסכסוך טרם הבאתו לבית המשפט הייתה מתאפשרת כאשר פנה בנה של האלמנה והציע לקנות את חלק הילדים בדירה, מחצית משוויה. ניתן היה לעשות דבר פשוט, להיפגש ולהשמיע את הצעות הצדדים. הפגישה הייתה נערכת ללא כל התחייבות, רק לצורך הקשבת כל צד (האלמנה ובנה) לצד (בנו ובתו של המנוח) השני. בפגישה כזאת, היו יכולים הילדים של המנוח להתרשם ולהבין את רצינות כוונתו של הבן, לרכוש את חלקם בדירה. מאחר ובתו של המנוח דחתה את ההצעה על הסף, לא נוצרה הידברות והאפשרות הזאת לא נבחנה.

במפגש משותף, לו התקיים, היו הילדים משמיעים את בקשתם לבדוק את מחיר הדירה בשוק באותה עת. הם היו באים עם הצעתם ומוצאים, אולי, אוזן קשבת אצל בנה של האלמנה. מאחר ולא הייתה הידברות, נפגשו לאחר תקופה בבית המשפט בעידודם של עורכי (עוכרי) הדין של שני הצדדים. מפגש שבו כל אחד מהשחקנים (עורכי הדין, צד האלמנה, צד היורשים) רואה קודם כל את האינטרסים האישיים שלו. הסכסוך הופך להיות מורכב יותר ומלובה לרמות גבוהות יותר. בסופה של התקופה, שהתארכה בכפוף לדיונים בבית המשפט, דרשה השופטת להתפשר (פשרה=פשע רע), כדי לסגור את התיק.

לחילופין, מאחר והוגשה תביעה לפירוק השותפות בין האלמנה ליורשי הבעל, יכלו הצדדים עדיין לנסות ולגשר על הפערים ביניהם. לפי תפיסת הגישור היו מקבלים הצדדים את ההצעה להידבר ביניהם ולפתור את הסכסוך ביניהם בהסכמה. בגישור התהליך מהיר יותר בדרך כלל מאשר במשפט, זול יותר ואף עשוי להסתיים עם תוצאות טובות יותר. 
בעת הגשת התביעה הייתה בתו של המנוח כבר מאוחדת בדעתה עם אחיה. ילדי המנוח היו מעוניינים להיפרד מהשותפות בדירה עם האלמנה. הם הציעו שהאלמנה תישאר בדירה ותבטיח בכתב שבתום חייה תימכר הדירה, מחצית הסכום ומחצית משווי שכר דירה לאורך שנות חייה של האלמנה יהיו שייכים ליורשי המנוח. כך יכלה האלמנה להמשיך ולהתגורר בדירה עד יומה האחרון, וילדי המנוח היו מקבלים את חלקם לאחר פטירתה.

האלמנה טענה, שלה אין כסף לרכישת המחצית ו/או לשלם מחצית שכר דירה, לכן עבורה ההצעה יכולה הייתה להיות מתאימה, אלא שהיא המשיכה להילחם עבור ילדיה, היורשים שלה. בנה של האלמנה, לעומת זאת, היה בעל מאה והיה מעוניין לסיים את הפרשה. הוא הציע מחיר ועל הצדדים היה לנהל משא ומתן על הסכום. בנקודה זאת אפשר היה לחזור לאופציה שהייתה לפני הגשת התביעה, בדיקת מחיר השוק.

הערה: מחיר הדירה בעת הפשרה היה נמוך מזה שהיה לפני הגשת התביעה.

לסיכום, 
בכל מקרה, הגישור היה מאפשר סיום נעים יותר של הידברות בין הצדדים, ולא פשרה, שהייתה פסיקת השופטת, תשלום לעורכי הדין והרבה זמן, שפגע בסופו של דבר בתובעים, ילדיו של המנוח.

הכתבה פורסמה במגזין הצרכנות "עושים שכונה" שמופץ בפתח תקווה, גבעת שמואל וקריית אונו.