פסק דין בדיני עבודה המבהיר את המונח המשפטי "הרמת מסך"

פסק דין בדיני עבודה המבהיר את המונח המשפטי "הרמת מסך"

פסק דין בדיני עבודה המבהיר את המונח המשפטי "הרמת מסך"

תומר סילורה -רשם בית הדין האזורי לעבודה בת"א

תיק מספר:  דמ"ר 1644-03-11 טריגר נ' אפיקים ארמור בע"מ – שרון זמיר.           בפני תביעתו של התובע כנגד אפיקים ארמור בע"מ (להלן – החברה) כנגד גב' שרון זמיר, כנגד אופק ל.ש. יזמות בע"מ וגב' לימור רון לתשלום שכר עבודה לחודשים אוקטובר – נובמבר 2010 וכן תשלום דמי חופשה ונסיעות.רקע כללי2.         החברה היא חברה פרטית הרשומה כדין בישראל. הנתבעת 2 הינה בעלת המניות היחידה בחברה. הנתבעת 4 היא בעלת המניות היחידה בחברת אופק  ל.ש. יזמות בע"מ – החברה ממנה קיבל התובע את משכורת חודש יוני ויולי  2010.3.         החברה הפעילה בית קפה אשר נסגר לאחר שנקלע לקשיים כלכליים.4.         התובע הועסק בבית הקפה בחודשים יוני ועד סוף דצמבר 2010. עקב מצבה הכלכלי של החברה לא קיבל התובע את שכר עבודתו בחודשים אוקטובר – נובמבר 2010. בחודש דצמבר הועסק על בסיס מזומן וקיבל את שכרו בסוף כל משמרת.5.         הנתבעות 2 – 4 טוענות שלא הן אלו  שהעסיקו את התובע, אלא החברה. לטענת התובע יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעות 2 ו- 4 לחייב את הנתבעות 2 ו-4 בכל חובות החברה כלפיו.6.         השאלה העומדת בפני להכרעה, איפוא, היא אחת ויחידה:האם התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעות 2 ו- 4 כך שהנתבעות 2 ו- 4 תחויבנה בחובות החברה לתובע.

הרמת המסך

           המסגרת הנורמטיבית

7.         כלל הוא, בבחינת מושכלות ראשונים בדיני החברות, כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי הנפרד של חברה (ראו: דב"ע נג/3-205מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז (1) 345, 350 (1994). הרעיון העומד בבסיס ההסדר המשפטי של הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה, כחריג לכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, משמעו התעלמות של בית המשפט מן ההפרדה שבין הישות המשפטית של בעלי המניות לבין הישות המשפטית של החברה. הסדר זה מהווה ביטוי להכרת הדין באפשרות הניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה, באופן שיש מי שיסתתרו מאחרי מסך ההתאגדות במטרה להתחמק מהתחייבויות שנטלו על עצמם. לכן, "בצד התפתחותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת המסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת" (דר' א' חביב סגל, דיני חברות, הוצאת BALANCE4הפקות בע"מ, תל אביב 2007, בעמ' 285)כסף

8.         עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, והנסיבות בהן יורם מסך ההתאגדות מעוגנים בהוראת חוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן –חוק החברות). בסעיף 6(ג) לחוק החברותבנוסחו הישן,  נקבעו התנאים הבאים להרמתו של מסך ההתאגדות:

"1.  השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות
או לקפח אדם;

2.  בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשם לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה."      

9.   בשנת 2005 תוקן חוק החברות (להלן – "חוק החברות החדש"). בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הוא בא לשקף את המצב הקיים ולא ליצור מצב חדש (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק החברות החדש: הצ"ח 2432 תשנ"ו, עמ'2). בסעיף 6 לחוק החברות החדש נקבעו ההוראות דלקמן –

(א)     הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:

(1)        יחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2)        ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב)        על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).

 (ג)    בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1)       השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2)        בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד)     הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה)     אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע  את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".

10.        ניתן להיווכח כי נוסח סעיף 6 לחוק החברות דהיום הינו מחמיר יותר ומגביל יותר את שיקול דעתו של בית הדין בהרמת מסך ההתאגדות, כך בעוד שעובר לתיקונו דובר על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הרי שבהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות החדש, ניתן לבצע הרמת מסך כאשר – "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן …" או שהתקיימו התנאים שבסעיף 6(ג) לחוק.

11.       בהיבט של דיני העבודה בית-הדין הארצי לעבודה הוסיף והרחיב בשנים האחרונות את גדרי הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שימוש בעקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך. על פי גישה זו, חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית יתכן שיהא מקום להטיל אחריות אישית על בעלי החברה שהעסיקה את העובדים. לפיכך, אין מקום להמשך העסקתו של עובד ע"י מעסיק היודע שלא יוכל לשלם לעובד את שכרו ו/או את זכויותיו הסוציאליות.

12.        בפרשת ירחמיאל איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה וקבע:

מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא; העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן.

מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי" העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה" .
(ע"ע 1170/00מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, [פורסם בנבו], מיום 27.11.02).

13.        בפרשת זילברשטיין חידד בית הדין הארצי לעבודה את האבחנה הנזכרת בפרשת ירחמיאל:

בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם.

העובד אינו "נושה וולאנטרי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א. פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה, לא רק בהוראות הסכם העבודה – בין אם אישי הוא או קיבוצי – אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב מוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ראו: א. ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך; מ. הורביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 127, 143 ואילך).

עוד נפסקו הדברים הבאים –

"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם … 
הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים – לעיתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך …".
(עע 1201/00יהודית זילברשטיין-ערב חדש עיתונות אילת בע"מ,  [פורסם בנבו], מיום 17.12.02; ראו גם ע"ע 387/05אהרון פוטרמן – נפתלי ניסני ([פורסם בנבו],9.12.07) להלן – עניין פוטרמן).

14.        בהתייחסה לפסיקת בתי הדין לעבודה בקשר להלכות הרמת המסך, ובנוגע למעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה קובעת  דר' א. חביב סגל בספרה:

"בית המשפט מרחיב את עקרון תום הלב ומרכיב אותה על הלכת הרמת המסך, כאשר הפרט פועל בשם החברה על מנת להעסיק עובד עליו לפעול כלפיו בתום לב.

חובת תום הלב מחייבת אותו בין השאר לבחון את מידת יכולתה הצפויה של החברה לעמוד בפרעון התחייבויותיה כלפי אותו עובד. במידה שהפרט הפועל בשם החברה יודע שקיים חשש משמעותי שהחברה לא תוכל לקיים את התחייבויותיה כלפי אותו עובד, עליו להימנע מלהעסיקו, או לפחות להזהירו מפני התוצאות האפשריות של חדלות הפרעון של החברה,

אחרת עצם הפרת חובת תום הלב יכולה לשמש כבסיס מספיק על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על הפרט שפעל בשם החברה בהעסקת אותו העובד, אחריות אישית בגין ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה המעסיקה" (ראו א. חביב סגל, שם בעמ' 307, וסקירת הפסיקה שם).

15.        סקירת הפסיקה מלמדת, איפוא, כי בתי הדין לעבודה מוצאים לנכון להרים את מסך ההתאגדות בשל מגוון סיבות, לאור העקרונות המרחיבים שעוגנו בחוק החברות תוך שהוא מוסיף את עקרון תום הלב לאחריות המוגברת בחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו כשיקול להרמת המסך. חובת נאמות זו, הרחבה מחובת תום הלב הרגילה בדיני החוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה. זה האחרון שיודע שהחברה לא תוכל לשלם שכר לעובדיו וממשיך לפעול בחברה, עשוי לחוב באופן אישי.

ומן הכלל אל הפרט

16.        בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק.

17.        מהראיות שהתבררו בפנינו לא הוכח שהנתבעת 2 רוקנה את נכסי החברה או שערבבה נכסים בין נכסיה לנכסי החברה. כמו כן מדברי הנתבעת 2 בבית הדין היה נסיון "להציל" את העסק מקריסה ולמכור אותו לגורם נוסף (ראו: עמ' 23 לפרוטוקול ש' 11).

18.        יחד עם זאת, מהמסכת העובדתית עולה כי התובע הועסק בחברה בחודשים יוני עד סוף דצמבר 2010 כאשר החברה לא שילמה את שכרו של התובע בחודשים אוקטובר – נובמבר 2010. בעדותה בבית הדין מעידה הנתבעת 2 כי "בחודש אוגוסט סגרנו את הסניף של הוד השרון, מה שבעצם הקשה על התזרים והיה קושי במשכורות… (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 29). במקום אחר מעידה הנתבעת 2 "עניינית לגבי הטענות של התובע מתי הוא קיבל משכורות יוני או יולי,
בהחלט יכול להיות שהיה איחור, היו לנו בעיות תזרימיות אבל זה עדיין לא העיד על שום קושי מהותי ברמות כאלה (עמ' 2 ש' 27). נראה, איפוא, שכבר בשלב ההתחלתי של העסקתו של התובע בחודש יוני 2010 הייתה הנתבעת 2 מודעת לכך שבית הקפה בקשיים כלכליים ויתכן שלא יעלה בידה לשלם את שכרו של התובע, אך חרף כל זאת היא קלטה את התובע לעבודה והעסיקה אותו גם בחודשים אוקטובר ונובמבר 2010 הגם שהנתבעת 2 מעידה כי היו להם בעיות תזרימיות.

19.        חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא בעדותה של גב' כרמל בילואוס המעידה בחקירתה כי היה איחור קבוע במשכורות "אפשר לראות מתדפיסים שהוצאתי מהבנק שמשכורת של חודש מאי קיבלתי ב- 22.6.2010… את המשכורת של חודש יוני 2010 באוגוסט 2010" (עמ' 2 ש' 18). יתר על כן, בתביעה אחרת שהתנהלה כנגד החברה בבית דין זה נפסק לזכות התובעת (בפס"ד בהעדר הגנה), תשלום בגין חודש יולי 2010 (דמ"ר 27107-12-10 עומר סדוף נ' אפיקים ארמור בע"מ ואח', ניתן ביום 23.5.2011).

20.        המסקנה העולה היא, כי הנתבעת 2 המשיכה להפעיל את החברה חרף העובדה שידעה ו/או היה עליה לדעת שהחברה בהעדר יכולת פיננסית להעסיק את עובדיה. יפים, בהקשר זה, הם דברי בית המשפט העליון בפרשת דלתות חמדיה ולפיו צריך להקפיד על הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער, אך, הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מצב שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי בעל החברה, תוך פגיעה בזולת [השוו: ע"א 10582/02ישראל בן אבו – דלתות חמדיה בע"מ, מיום 16.10.05 [פורסם במאגרים המשפטיים]].

21.        בנסיבות העניין סבור אני כי הנתבעת 2 חצתה את הקו בין ניהול עסקי כושל ורשלני לבין נטילת סיכון בלתי סביר ובמעשיה אלה קיפחה הנתבעת 2 את התובע וניצלה את התובע בלא ששילמו לו את שכרו. חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא בעדותו של התובע המעיד "מאז הגעתי היו איחורים. המשכורת שהיתה מגיעה לי עבור חודש יוני שילמה ב- 10.9. הרגשתי שהמצב של החברה קשה וגם דיברתי איתה על זה מספר פעמים. היא אמרה שאין לי מה לדאוג שזה לא עניני והעיקר שאני מקבל את הכסף" (עמ' 2 ש' 2). לא למותר לחזור ולציין, כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה ובהעדר יכולת פיננסית, תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי העומד מאחרי מסך החברה המעסיקה.

22.        יתרה מכך, מהמסכת העובדתית שעלתה בבית הדין לא התרשמתי שהנתבעת 2 עשתה ככל שביכולתה על מנת לפרוע את חובותיה של החברה כלפי התובע וכי בקלות רבה מידי היא מתנערת מחובות כספיים תוך שהיא מסתתרת מאחורי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בהקשר זה אעיר, כי אל לו לבית הדין ליתן ידו להסתתרות מאחורי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לאי תשלום שכר חודשי ותשלום זכויות קוגנטיות לעובדים. לטעמי, הנסיבות שתוארו בתביעה, יש בהן הצדקה  – הן מוסרית והן משפטית – כדי להרים את מסך ההתאגדות על פי סעיף 6 לחוק החברות החדש.

קביעתי דלעיל עולה בקנה אחד עם פסיקתו העניפה של בתי הדין לעבודה, השמים כנר לרגליהם את החובה לנהוג בהגינות ובתום לב במערכת יחסי העבודה ואת חובת המעביד המחוייב מתפקידו לנהוג בעובדים בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחתם… וחובת ההגינות… (ראו בין השאר: מ. גולדברג, "תום לב במשפט העבודה", ספר בר ניב, ע' 139, בעמ' 145; ע"ע 1189/00 לוינגר נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי, לג(1) 25; עע' 1341/00 רחל רפופורט נ' מבטחים, ניתן ביום 19.3.2003; עע' 1303 אלונה ליפשיץ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.11.2003)

23.        יתר על כן, בעדותו בבית הדין עולה כי התובע לא ידע כלל שהוא הועסק על-ידי חברה (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 161) כך שמנקודת ראותו הסובייקטיבית הוא ראה את עצמו כעובד של הנתבעת 2 וכלל לא ראה בחברה אישיות משפטית נפרדת, כאשר התובע הסתמך על הבטחות הנתבעת 2 שאמרה לו שאין לתובע מה לדאוג והעיקר שהוא מקבל את הכסף.

24.  יפים הם לענייננו דברי כב' השופט שמואל צור בביה"ד הארצי לעבודה בפרשת יהודית
זילברשטיין    
שהובא לעיל:

"עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות  הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם.

אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם – לעתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך.

אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו."

25.        במאמר מוסגר נציין כי הנתבעת 2 לא פעלה לפירוקה של החברה על מנת לאפשר לעובדים לקבל את זכויותיהם מהביטוח הלאומי ויש בעובדה זו משום חיזוק לחוסר תום הלב של הנתבעת 2.

26.        מהנימוקים שציינו לעיל סבור אני כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנתבעת 2 וחובותיה של החברה כלפי התובע הינם חובותיה של הנתבעת 2. באשר לנתבעות 3 – 4, אזי דין התביעה כלפיהן להידחות וזאת מאחר שלא הוכח קשר משפטי בינן לבין החברה.

27.        סוף דבר – התוצאה היא איפוא, כי אני קובע כי הנתבעות 1 ו- 2 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין את הסכומים, עליהם הנתבעת 2 לא חלקה, כדלקמן:

א.         שכר עבודה בסך 3,830 ₪

ב.         הוצאות נסיעה בסך 296 ₪

ג.          דמי חופשה בסך 538 ₪

הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

28.        בנוסף ישאו הנתבעות 1 ו- 2, יחד ולחוד, תוך המועד האמור, בסך של 1,000 ש"חבגין הוצאות משפט.

29.        באשר לתביעה לפיצויי הלנה, אני דוחה את התביעה לפיצויי הלנת שכר וקובע שבנסיבות המקרה השתכנעתי בקיומם של חילוקי דעות בדבר עצם החוב שהיה בהם ממש (ראו: עע' 647/07 חיים גפן נ' בתי מלון מאוחדים בע"מ, ניתן ביום 6.7.2009). יחד עם זאת, ככל שהנתבעות 1 ו-2 לא תשלנה את הסכומים בהתאם לפסק הדין בתוך המועד שהוקצב להן ישא הסכום שנתבע כשכר עבודה פיצויי הלנת שכר מלאים מיום סיום העבודה ועד לתשלום בפועל.

5129371
5467831330.      התביעה כנגד הנתבעות 3 ו- 4 נדחית.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

5129371
54678313
ניתן היום,  ב' אב תשע"א, 02 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

תומר סילורה 54678313-/