מודל תשעת השלבים להסלמת סכסוך – פרידריך גלאסל

מודל תשעת השלבים להסלמת סכסוך – פרידריך גלאסל

 

מודל תשעת השלבים להסלמת סכסוך – פרידריך גלאסל

תרגום ועריכה בעברית ע"י חיים נתיב

מטרת נייר זה היא לחשוף בפני הציבור את המודל שלעיל. המודל הוא כלי יעיל ופשוט, לניתוח סכסוכים והבנתם. את המודל פיתח ד"ר פרידריך גלאסל, איש אקדמיה וחוקר בתחום המכאניזם והדינאמיקה של סכסוכים והדרכים לפתרונם, בספרו (יצא לאור בשוויץ בשפה הגרמנית, עותק נמצא בספרייתי): "Konfliktmanagement, Ein Handbuch fur Fuhrungskrafte, Beraterinnen und Berater, Bern, Paul Haupt Verlag, 1997" (תרגום חופשי של שם הספר הוא: "ניהול משברים, ספר המיועד למנהיגים ויועצים") תמצית המודל תורגמה לאנגלית ע"י ד"ר תומס ג'ורדן. אני נעזר במודל, בניתוח סכסוכים והבנתם. עלה בדעתי שגם אחרים יכולים למצוא עניין במודל. בתרגום ועריכת המאמר (כולל ההקדמה של ד"ר ג'ורדן), השתדלתי להישאר, ככל האפשר, צמוד לטכסט המקורי אם כי פה ושם עשיתי התאמות לשפה העברית. _______________________________ הסלמת סכסוך – מודל תשעת השלבים של גלאסל תומס ג'ורדן מודל זה של הסלמת סכסוך מוצג בספרו של פרידריך גלאסל, "Konfliktmanagement, Ein Handbuch fur Fuhrungskrafte, Beraterinnen und Berater, Bern, Paul Haupt Verlag, 1997" במקור, מכיל ניתוח תשעת השלבים מעל ל- 70 עמודים. התמצית שערכתי, אינה עושה בשום אופן צדק מלא למודל של גלאסל, אולם תמצית זו נבדקה ואושרה (עם כמה תיקונים) על ידי פרידריך גלאסל עצמו. מודל ההסלמה של גלאסל הוא לא רק כלי ניתוח (diagnostic tool) יעיל מאד למטפל בסכסוכים, אלא גם אמצעי בעל ערך רב לעורר את רגישותם של אנשים למכניזם של הסלמת סכסוך. רגישות כזו תגביר את המודעות לצעדים שיש לנקוט, אם רוצים, בכדי למנוע, אבדן שליטה בהסלמת סכסוך. מבחינה אקדמית, מספק המודל תיאוריה על הסלמת סכסוך המדגישה את הלחצים הנסיבתיים (situational pressures) הפועלים על המעורבים בסכסוך. במקום לחפש סיבות באנשים, מדגיש המודל שיש הגיון פנימי ליחסי קונפליקט (conflict relationships), הנובע מהכישלון של דרכים "מטיבות" להתמודד באינטרסים נוגדים ונקודות מבט סותרות. נדרש מאמץ מודע, בכדי להיות מסוגל לעמוד מול המכניזמם של הסלמה, שנראה כאילו יש לו תנועה משל עצמו. שלב 1 : הקשחה (HARDENING) השלב הראשון בהסלמת סכסוך מתרחש כאשר הפער בקשר לנושא מסוים, או התסכול במערכת יחסים כלשהי, עמידים בפני המאמצים המושקעים על מנת לבטלם. הבעיה איננה חולפת וגורמת לרוגז של הצדדים, מאמצים חוזרים ונשנים להתגבר על הקשיים נכשל. המשמעות היא שיש חסימה בזרימה הטבעית של אותם נושאים. הצדדים מקבלים תזכורת חוזרת ונשנית שבנושא מסוים הם אינם מצליחים להתקדם. הדעות והאינטרסים מתגבשים לנקודות השקפה, ז.א. העמדות, בקשר לדרך שבה ניתן להתמודד עם בעיה מסוימת הופכות למקובעות. לעמדות יש נטייה להפוך לבלתי תואמות הדדית בהבנת הצדדים את הסכסוך. העמדות השונות שואבות אליהם אוהדים ותומכים, מתחילות להיווצר קבוצות. יש כבר בעד ונגד בכל הקשור לעמדה מסוימת. זה רק עניין של זמן עד שסביב הצדדים המוגדרים תתגבשנה קבוצות. הקווים המסמנים מי בפנים ומי בחוץ (מי לנו ומי לצרינו) הופכים למוחשיים. חברי קבוצה מפתחים פירוש אחיד של המצב, הם יוצרים מסננת סלקטיבית ומשותפת המשפיעה על תפישת המידע הרלוונטי. חברי קבוצה אחת מלקטים בלהט מידע שלילי על חברי הקבוצה האחרת. לפיסות מידע שליליות אלו מוענקת חשיבות רבה, אך בה בעת מתעלמים ממידע חיובי על אותם חברי קבוצה. השונה בין הצדדים נתפס בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר הדומה ביניהם. התסכול מהמאמץ להתגבר על הפערים גורם לתבניות התנהגות קבועות במצבים של מתח. משלא חלה כל התקדמות, מתחזקת מודעות הצדדים לתלות ההדדית הקיימת ביניהם, תלות שבלתי אפשרי להינתק ממנה. שיתוף פעולה עם הצד האחר גורם לאכזבה ונתפש כבזבוז זמן ואנרגיה. למרות שהצד האחר נתפס כעקשן וחסר הגיון, עדיין יש לצדדים המעורבים בעימות איזושהי מחויבות לנסות ולפתור את המחלוקות ביניהם. אולם, כשהמאמצים אינם נושאים פרי, מתחיל כל צד לפקפק בכנות כוונות הצד האחר לפתור את הבעיה. ללבו של כל צד מתחיל להזדחל חשד לגבי מניעים זרים הכרוכים בעניין. התקשורת בין הצדדים בשלב זה מבוססת על הדדיות: מעמדם הבסיסי, של המעורבים בסכסוך, כבני אדם המגלים אחריות עדיין נשמר. המעורבים בסכסוך משתדלים, עדיין, להתנהג בהוגנות במגע ביניהם. המעבר לשלב הבא מתרחש כאשר אחד או יותר מהצדדים מאבד/ים את האמונה באפשרות לפתור את המחלוקות בצורה ישירה והוגנת. כאשר זונחים טיעונים ישירים לטובת גישה טקטית ומניפולטיבית, גולש הסכסוך לשלב השני. שלב 2 : ויכוח ופולמוס (DEBATES and POLEMICS) היות ונדמה שהצד האחר לא מגיב לטיעונים הגיוניים, נוטה הדיון להתפתח לעימותים מילוליים. בכדי לכפות את עמדתם, פונים הצדדים למסלולים שעצמתם רבה יותר. על מנת לחסוך בכוח הם נוטים להתבצר בעמדותיהם חסרות הגמישות. שוב אין הסכסוך מוגבל לנושא מוגדר אחד, בקרב הצדדים מתפתחת תחושה של קיום סכנה למעמדם הכללי. הפועל היוצא מכך הוא שהם משקיעים יותר תשומת לב, כיצד הם יראו ויתפסו בעיני הסביבה כמצליחנים, חזקים ומיומנים יותר מאשר מתפשרים, חסרי ביטחון ולא מוצלחים. הויכוחים שוב אינם מתמקדים אך ורק בשאלה לאיזו עמדה יש יותר נקודות זכות, אלא מי מצליח יותר בקידום העמדות וכיצד תוצאת הויכוח משפיעה על המוניטין. צבירת יתרונות טקטיים על פני הצד האחר הופכת לנושא חשוב. כאשר היגיון וטיעונים רלוונטיים, לנושא, אין בהם די בכדי להבטיח הצלחה, נוטים הצדדים להשתמש בטיעונים מעין רציונאליים ("quasi-rational"), כגון: • התפלמסות על גורמי היסוד לבעיה הנוכחית, זאת כדי להימנע מהאשמה כלשהי; • הגזמה בכל מה שקשור להשלכות והתוצאות של יישום עמדות הצד האחר, זאת על מנת להציגן כמופרכות; • הערות הרומזות על קשר בין הנושא העיקרי לעניינים אחרים, מחברים את הנושא למגוון רחב יותר של עניינים חשובים; • הישענות על בעלי סמכה מוכרים ו/או מסורת על מנת לתת לגיטימיות לעמדה; • הצגת האלטרנטיבות כקיצוניות בכדי להביא את היריב לקבל "פשרה הוגנת"; מטרת התחבולות הטקטיות היא להוציא את הצד האחר מאיזון רגשי, או בכדי להשיג יתרון במאבק. מרכז הכובד של היחסים המילוליים עובר, על כן, מטיעונים הגיוניים לרגשות ועניינים הקשורים ביחסי כוח. בשלב זה, הצדדים כבר אינם מסוגלים להניח שפירוש המילים הוא כפי שהוא נשמע, הם יחפשו פירוש סמוי ומשמעות נסתרת. רק זה שלעצמו יגרום להגברת חוסר האימון במערכת היחסים שביניהם. כל צד מצפה שהצד האחר ינסה להשיג יתרון על חשבונו הוא. כשצד אחד אכן מצליח להשיג יתרון שכזה, מעלה הדבר את רוגזו של הצד האחר וזה האחרון יחפש דרך שתפצה אותו על כך. כל אמירה, כל פעולה מקבלות משמעות יתר, כלומר במושגים של איך הם משפיעים על היוקרה, המוניטין ומצבו היחסי של המבצע אותן. עשיית דבר שיכול להראות כחולשה או ככניעה הופך להסתכנות, מכאן שאף צד לא יירתע מעימותים קשים עם הצד האחר. דיונים הופכים לויכוחים, בהם עמדה נוקשה אחת מתנגשת עם העמדה האחרת. אולם, בשלב זה הצדדים, עדיין, מרגישים מחויבות חלקית למטרות ואינטרסים משותפים. הצדדים נוטים לנוע בין שיתוף פעולה לבין תחרות. התגברות חוסר האימון יוצרת תחושה של אי-ביטחון ואובדן שליטה. הצדדים מנסים לפצות עצמם על כך על ידי הגברת הדגש על הדימוי העצמי כצודקים וחזקים. פעולות תוקפניות משמשות, בשלב זה, בעיקר כדי להעצים את הערך העצמי ולהרשים את הצד האחר. מאמצים מכוונים לשלוט על הצד האחר שייכים לשלבי הסלמה מתקדמים יותר. הניסיונות המתסכלים גורמים להצטברות של מתחים, המשתחררים תכופות בהתפרצויות. פעולות אלו משמשות כשסתומים לשחרור לחץ, אבל בפועל אינם תורמים דבר לפתרון אמיתי של הבעיה. ההתנסות החוזרת והנשנית עם הצד האחר מובילה ליצירת דימוי על תבניות התנהגות טיפוסיות. אולם דימויים אלו עדיין אינם כלליים וסטריאוטיפים כמו דימוי האויב בשלב 4. המעבר לשלב הבא קשור לזכותו הבסיסית של כל צד להשמיע את דבריו בעניינים של אינטרס משותף. כאשר צד אחד מרגיש שדיבורים נוספים הם חסרי תועלת, והוא מתחיל לפעול ללא התייעצות עם הצד האחר, גולש הקונפליקט לשלב השלישי. שלב 3 : מעשים, לא מילים (ACTIONS, NOT WORDS) בשלב זה הצדדים כבר אינם מאמינים שדיבורים נוספים יפתרו משהו, הם מסיטים את דעתם למעשים. אינטרסים משותפים והסיכויים לחזור לשיתוף פעולה יורדים לשוליים, הצדדים רואים אחד את האחר כמתחרה. גוברת התחושה, שהצד האחר הינו מכשול, התלות ההדדית של צד אחד באחר גורמת לרוגז רב. בכדי לרכוש שליטה אחד בצד האחר מנסים היריבים לשנות את התלות ההדדית לתלות חד-צדדית. המטרה החשובה ביותר של כל צד בשלב זה היא לקדם את האינטרסים שלו עצמו ולמנוע מהאחר להשיג את מטרותיו. הצדדים מקווים שעל ידי פעולות חד-צדדיות יוכלו להכריח את הצד האחר להיכנע, אך בה בעת הם לא היו רוצים, בשום מקרה, להראות כנכנעים ללחציו של הצד האחר. היות ולא ניתן יותר להאמין להצהרות מילוליות של הצד האחר, עוברת השליטה בכיפה למעשים ותקשורת לא-מילולית. דבר המאיץ את תהליך ההסלמה. בתוככי כל צד גובר הלחץ לשמור על עמדה ופרשנות אחידה. דימויים, עמדות ופירושים מתבססים על המכנה המשותף הנמוך ביותר, מה שגורם לאובדן רב של ניואנסים. התחושה של אחדות ושותפות של כל צד היא חזקה, דבר המצמצם עוד יותר את היכולת להתייחס לנושאים החשובים ולזווית הראיה של הצד האחר. בגלל הצמצום שחל בתקשורת המילולית ואי אמינותה, קיימות רק מעט הזדמנויות לקבל היזון חוזר על הדימויים הסטריאוטיפים והפירושים של כל צד לתבניות ההתנהגות של הצד האחר וכוונותיו. פנטזיות על מניעים אפשרים ואסטרטגיות סמויות פורחות ללא שום שליטה ובקרה. המוגבלות של התקשורת המילולית האמיתית מעצימה את תחושת המצור. הצדדים מתחילים לתפוס את עצמם כשבויים בתוך נסיבות חיצוניות שאין להם כל שליטה עליהן. הם, אם כן, יטו להתכחש לכל אחריות על מהלך המאורעות. חלק הולך וגדל של מעשיהם יחשבו בעיניהם כתגובות הכרחיות להתנהגות הצד האחר. המעבר לשלב הבא קורה כאשר יש התקפות מרומזות על המוניטין החברתי של האחר, על גישתו הכללית, עמדתו ויחסיו עם אחרים. "הכחשה של התנהגות מענישה" (ראו להלן) היא סימן מובהק של הגלישה לשלב הרביעי. שלב 4 : דימויים וקואליציות (IMAGES and COALITIONS) בשלב זה שוב אין הקונפליקט סובב סביב בעיות קונקרטיות אלא בניצחון או תבוסה. הגנה על המוניטין והיוקרה נמצאים בעדיפות עליונה. ה"מאפיינים" שהופיעו בשלבים השני והשלישי יגובשו כעת ויושלמו לצורה מלאה של הדימוי הכללי והקבוע של האחר. הדימוי הינו סטריאוטיפי, מקובע וחסין בפני כל שינוי שיכול לבוא בעקבות מידע חדש. דימויים אלו ממלאים תפקיד חשוב, הם מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתמצא. קיימת הרגשה של דע מה ניתן לצפות מהסביבה. הצדדים לעימות מתחילים ליחס אפיונים קולקטיביים, הן לחברי הצד האחר והן לעמיתים בקבוצתם הם. רק בזכות השתייכותם לקבוצה מסוימת, נתפשים הפרטים כבעלי אפיונים מסוימים (כמו חסרי אמינות, לא מתאימים, שתלטנים, וכד'). הדימוי השלילי של האחר, כולל בתוכו דעות קדומות ויחוסים של מניעים וכוונות, אך עדיין אין בו, כמו בשלב 5 (ראה להלן), כדי לשלול את יושרו הבסיסי ומוסריותו של האחר כמי שזכאי ליחס הוגן. הדימויים השליליים משולים עכשיו למסכי עשן המגבילים את מרווח הראיה בשעה שהצדדים נפגשים. מסכי עשן אלו מונעים מהצדדים לראות את מורכבותו האמיתית של הצד האחר ויחודו. כל צד דוחה את הדימוי שלו עצמו כפי שמוצג על ידי הצד האחר, אך בו בזמן הוא מנסה לגרום לצד האחר לקבל את הדימוי שהוא יצר לו. סימפטום חשוב בדינמיקה של שלב זה הוא הקושי של הצדדים לזכור תכונות חיוביות של הצד האחר, כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי צד שלישי. הצדדים חושבים איש על רעהו כלא מסוגלים ללמוד בבחינת "אנשים אלה אינם יכולים להשתנות." עצמת הסטריאוטיפים מפעילה לחץ כבד על כל צד להתאים עצמו לתפקיד שמייחסים לו. זה נהיה מאד קשה להתחמק מהתנהגות מצופה שכזו. כעת, מרגיש כל צד שהתנהגותו היא תגובה לפעולות הצד האחר ולכוונותיו, ויותר אינו חש אחריות כלשהי להמשך ההסלמה בעימות. הפעולות ההדדיות חדורות מאמצים למצוא פגמים בנורמות ההתנהגות של הצד האחר, זאת במטרה להסב לו נזק. הצדדים, עדיין, שומרים על הכללים הפורמליים אך ינצלו כל הזדמנות למעשים לא ידידותיים. צורה טיפוסית של פעולות הדדיות בשלב זה הוא "הכחשה של התנהגות מענישה" מתגרים באחר, עולבים ומבקרים אותו, אבל כל זאת בצורה שאיננה חורגת מכללי ההתנהגות המקובלים. המהלומות שהצדדים ינחיתו תהינה ברמיזות, הערות דו-משמעויות, אירוניה ושפת גוף, אם יואשמו בכך, הם יכחישו שהתכוונו לגרום נזק. אולם, היות והצד האחר איננו יכול לערוך בירור פתוח של המקרה, אזי יכולות לבוא פעולות תגמול. טיבן הסמוי של התקפות אלו מונע בשלב זה פגיעה דרמטית בשמם הטוב של הצדדים (ראה שלב 5). הצדדים יפעלו בשלב זה לגייס תומכים מהסביבה. בכדי לשרת את הדימוי העצמי שלהם בעיני אחרים הם יתכננו ויבצעו פעולות בהתאם. בנוסף לכך הם ינסו לקיים את העימותים ביניהם, באופן מודע, בפומבי וזאת במטרה לרכוש ולגייס תומכים. פעולות העימות יתמקדו עתה בהשפעה על האחר ובהשגת יתרון במאבק הכוחות, יותר מאשר בהשגת תוצאה ממשית לבעיה. כל צד יתקוף את זהותו, גישתו, התנהגותו, עמדתו וקשריו של הצד האחר. שוב אין רואים את גורמי העימות במונחים של עמדות מנוגדות, אלא כנובעים מעצם אופיו של הצד האחר. המעבר לשלב הבא מתרחש כאשר צד אחד או יותר נוקטים בפעולות הגורמות להלבנת (השחרת) פניהם של הצדדים האחרים. אם בכוונה תחילה ובאופן חוזר ונשנה יפגע כבודו הבסיסי של אחד הצדדים, ובמיוחד אם זה יעשה בפרהסיה, אזי סביר מאד שהעימות יגלוש אל שלב הבא. שלב 5 : הלבנת (השחרת) פנים (LOSS OF FACE) המעבר לשלב זה הוא דרמטי במיוחד. פירוש המילה "פנים" בהקשר זה מתייחס למעמדו הבסיסי של הפרט בחברה. כל עוד נחשב הפרט לבעל כבוד, יהיו לו "פנים" שלמות, והוא יהיה זכאי לכבוד ויחס הוגן. ה"פנים" נוצרות על ידי חברי הקבוצה בהימנעותם מכל פעולה גלויה השוללת את מעמדו הבסיסי של האדם. ה"פנים" מולבנות (מושחרות) ע"י מעשים בפרהסיה ולא על ידי רכילות פרטית או דעות אינדיבידואליות. משמעותה של הלבנת (השחרת) הפנים היא שהצדדים לעימות מרגישים פתאום שהצליחו לחדור מבעד למסכה של הצד האחר, ושם גילו פנים מטורפות, פושעות או חסרות מוסר. השינוי בדימוי של צד אחד אצל הצד האחר הוא קיצוני. לא מדובר בהרחבה של הדימוי המוטה הקודם, אלא בהארה פתאומית על האופי האמיתי ומאד שונה של האחר. העימות מקבל כעת פירוש מחודש, כל צד מבין שעוד מבראשית נקט הצד האחר באסטרטגיה עקבית באי מוסריותה. כל הצעדים ה"בונים" של הצד האחר לא היו אלא כסוי מטעה לכוונותיהם האמיתיות. הסתיימה חוסר הבהירות מעתה הכול נראה ברור ומובן. הדימויים והעמדות של הצדדים שוב אינם נתפשים במונחים של עליונות ונחיתות אלא במונחים של מלאכים ושטנים. הצד שלנו מייצג את כוחות הטוב בעולם, כאשר הצד האחר מייצג את כוחות ההרס, תת-אנושיים וחייתיים. הצד האחר שוב איננו רק מפריע, אלא מהווה את התגלמות השחיתות המוסרית. סימן ממשי של שלב זה הוא כאשר צד אחד מרגיש גועל גופני בנוכחות הצד האחר. בשלב הרביעי, נבנה דימוי הצד האחר מרכיבים המתארים את אי התאמתו והתנהגויותיו המרגיזות. לעומת זאת, בשלב זה הדימוי של הצד האחר מתמקד בנחיתות המוסרית המיוחסת לו. שוב אין העימות עוסק בעניינים קונקרטיים אלא סביב קיום או אי קיום של ערכים מקודשים. השינוי בדימוי הצד האחר מגביר באופן דרסטי את תפקיד הציפיות השליליות והחשדנות. כל מעשה של הצד האחר הנראה כחיובי מבוטל בטענה של הטעיה, מקרה שלילי אחד מהווה הוכחה ניצחת על אופיו האמיתי של האחר. דבר זה מוביל למצב בו קשה מאד לבנות אימון הדדי. המחוות הנדרשות על מנת לקיים אימון מינימלי בכוונות הטובות של הצד האחר הופכות לקיצוניות ותכופות גם למשפילות. לדוגמה: כדי להוכיח כוונה חיובית אמיתית, יידרש אחד הצדדים להתנצלות פומבית על התבטאות מהעבר. אולם, תכופות ירגישו הצדדים שוויתור כזה יתפרש כחולשה או הודעה באשמה, דבר שיגרום נזק נוסף במעמדם בציבור. במבוי סתום זה, גינוי הצד האחר יראה אולי כאפשרות היחידה בכדי לרכוש עליונות מוסרית. מקרים הגורמים תכופות להלבנת (השחרת) פנים יובילו את הצדדים לניסיונות מכוונים לשקם את תדמיתם הציבורית בכל מה שקשור ליושר ואמינות מוסרית. מאמצים אלה יכולים לשלוט עכשיו על התנהלות העימות. הלבנת (השחרת) פנים ומעשי התגמול הבאים תכופות בעקבותיה מבודדים את הצדדים לעימות מן הסובבים אותם. הדבר יכול להחמיר עוד יותר את מנגנוני ההסלמה, זאת מפני שההזדמנות לקבל היזון חוזר שיכול למתן את העימות הולכת ומצטמצמת. יתכן והמעבר לשלב הבא הוא פחות דרמטי מאשר היה המעבר לשלב החמישי. כאשר הצדדים יתחילו לפרסם איומים אולטימטיביים ואסטרטגיים, יכנס העימות לשלב הבא. שלב 6 : אסטרטגיות של איומים (STRATEGIES OF THREATS) כאשר נראה שכל דרך אחרת איננה אפשרית, ינקוט כל צד בעימות באיומים או בפעולות שיגרמו נזק לצד האחר וזאת על מנת לכפות עליו את הכיוון הרצוי. האיומים האסטרטגיים של שלב זה שונים מאד מ"הכחשה של התנהגות מענישה", המאפיינת את השלב הרביעי. קודם זה שימש בעיקר לשחרור לחצים שנבעו מתסכולים מודחקים. כעת משתמשים באיומים האסטרטגיים, באופן פעיל, בכדי לאלץ את היריב לויתורים מסוימים. קיימים שלושה שלבי ביניים בהגברת השימוש באיומים אסטרטגיים: 1. הצדדים משתמשים באיומים הדדיים כדי לשדר שלא ייסוגו. הצד המאיים רוצה: א. למשוך תשומת לב אל עצמו ואל דרישותיו, ב. להציג יכולת ואוטונומיה בקביעת סדר היום, ג. לגרום לצד האחר להסכים לדרישה מסוימת או נורמה על ידי איומים בסנקציות. 2. כשעולים שלב הופכים האיומים ליותר ממוקדים, חד-משמעיים וקשיחים. כד להגביר את רצינות איומיהם מתחייבים הצדדים בהצהרות מהם לא יוכלו לסגת ללא אובדן אמינות. 3. בשלב השלישי האיומים מנוסחים בצורה אולטימטיבית, הצד האחר נדרש להחלטה של כן או לא. אחת התוצאות של דינמיקה זו היא האצה באובדן השליטה של כל הצדדים על מהלך האירועים. במעשיהם מפעילים הצדדים לחץ לפעול מהר ובצורה קיצונית. הולך וגובר איבוד הקשר בין תפיסת המצב לבין המציאות. הצד המאיים רואה אך ורק את הדרישות שלו עצמו, ומתייחס לאיום כהרתעה הכרחית בכדי למנוע מהאחר שימוש באלימות. קיימת ציפייה שהצד האחר ייכנע ללחץ. אולם הצד המאוים רואה את ההשלכות המזיקות, באם יהפוך האיום למציאות והוא מגיב בהתאם, כלומר באיום שכנגד. תחושות של חוסר אונים גורמות לפחד ואולי אף לזעם בלתי נשלט. בשלב זה מסתבך העימות, הוא קשה להבנה ויוצא מכלל שליטה. במעשיהם מכניסים הצדדים, איש את תגובות רעהו ללחצי זמן, ובכך מגבילים את האפשרות לשקול תוצאות של דרכי פעולה חלופיות בסביבה סוערת ובמצב של תוהו ובוהו. על מנת לשמור על מידה מסוימת של שליטה עומד כל צד על כך שהטיפול בתביעותיו ועמדותיו יהיה בדיוק בצורה בה הוא בחר להציגן. ההתנהגות מגלה נטייה הולכת וגוברת להיות נשלטת על ידי דחפי חרדה. יש עדיפות לפעולות הנראות כמבטיחות תוצאה בעלת עוצמה. בשלב זה, השמעת הטענות באמצעי התקשורת היא מקרה שכיח. על מנת שתצליח צריכה אסטרטגיה של איום להיות אמינה. מכאן שהצדדים המשתמשים באיומים אמורים לשכנע את הצדדים האחרים לעימות ואת העומדים מסביבם שהאיום הוא ממשי ורציני. בכדי לחזק את רצינות האיום יתכן והצד המאיים יתחייב באופן פומבי לבצע את האיומים אם הצד האחר לא ייכנע. ניתן להשתמש בהצהרות פומביות, או בפעולות תוקפנות בקנה מידה קטן כדי לחזק את רצינות האיום. הצד האחר יתייחס למעשים אלו כהוכחה לכוונות התוקפניות של הצד המאיים ויכולתו לבצעם ויחפש אמצעי נגד. על ידי התחייבותם לאסטרטגית איומים, מגבילים הצדדים את החופש של עצמם לבחור דרכי פעולה חלופיות. סכנה רצינית בשלב זה היא שלחץ, פעולות תוקפניות ללא שליטה, ליבוי האש, והפיכת העימות למורכב יותר גורם לצדדים להתפצל ליחידות משנה קטנות יותר הפועלות באופן עצמאי. כאשר זה קורה, אזי אפילו הסכמים מחייבים בין השחקנים הראשיים לא יוכלו לבלום את ההרס. המעבר לשלב הבא נובע מהפחד מתוצאות אפשריות עם האיומים יוצאו לפועל. כאשר הצדדים ינסו באופן פעיל לפגוע בפוטנציאל הסנקציות של הצד האחר, גולש העימות לשלב השביעי. אסטרטגיות של איומים פועלות רק כל עוד הצדדים מאמינים שאיום יפעל כהרתעה. אולם עצם הדינמיקה הפנימית של השלב השישי דוחפת את הצדדים לתרגם את האיום למעשה. שלב 7 – מהלומות הרסניות מוגבלות (LIMITED DESTRUCTIVE BLOWS) האיומים המופיעים בשלב השישי מערערים את הרגשת הביטחון הבסיסית של הצדדים. כעת הם מניחים שיש ביד הצד הנגדי לבצע פעולות הרסניות. הבטחת ההישרדות הופכת לדאגה הבסיסית. בשלב זה כבר לא ניתן לראות מוצא לסכסוך, שיכלול בתוכו גם את הצד האחר. כעת מתייחסים לצד האחר כמכשול שיש להסירו, וזאת על ידי התקפות שכל מטרתם לפגוע בו. הצד האחר הוא כעת אך ורק אויב, אין לו איכויות אנושיות. כבוד האדם אינו עומד בדרכה של המתקפה, האויב הוא אובייקט החוסם את הדרך. המצב מרחיק לכת עד כדי כך, שכאשר דנים בעשייה אפשרית, נוהגים להשתמש במילים כמו "לחסל" "להשמיד" וכד'. ההתקפות מכוונות אל משאבי הכוח של האויב, כמו הרס וערעור משאביו הפיננסיים, מעמדו המשפטי, או מערכת השליטה שלו. פחד ולחץ מובילים להתקפות רבות כוח דבר הנראה בעיני הצד האחר כמעשה קיצוני או לכל הפחות מוגזם מאד. ההתקפות גורמות לפעולות תגמול, שלעיתים הם אף יותר הרסניות. במצב המתסכל ההתקפות יכולות ליצור תחושה של כוח ושליטה, המעניקה רווח משני המחזק את המשך ההסלמה. העיוות בחישוב התוצאות גדל, אבדות הצד האחר נמנות כרווחים גם באם הן אינן מוסיפות כל יתרון במונחים של אינטרסים וצרכים. קיימת אצל הצדדים נכונות לסבול אובדן באם יש סיכוי שהצד האחר יסבול מאבדות כבדות יותר. איבה יכולה להפוך למניע חזק. המטרה ממוקדת כעת בנטרול כוח האש של הצד הנגדי בכדי להבטיח הישרדות עצמית. הצדדים מחפשים עדיפות בכדי להבטיח את היכולת לבלום את הצד האחר בפרספקטיבה ארוכת טווח. תקשורת אמיתית אינה קיימת עוד. אסטרטגית האיום בשלב השישי מתבססת על לפחות מינימום מסוים של תקשורת, עלינו לדעת אם היריב מקבל או דוחה את האולטימטום. בשלב השביעי דואג כל צד אך ורק להעברת המסר שלו, לא איכפת לו כיצד הוא מתקבל בצד האחר או מה תהיה תגובתו. איומים המלווים בהפרעה מיידית בתקשורת הם סימן של הדינמיקה בשלב השביעי. בשלב זה קוברים את הנורמות האתיות מתחת לעניינים לוחצים יותר. בשלבים מוקדמים יותר של העימות ניצלו הצדדים פערים בנורמות, כעת משליכים אותם הצדה באם הם מטרידים. זאת מלחמה וכללים רגילים כבר אינם תופסים. הצדדים מבינים שכבר לא ניתן לנצח. זהו מאבק של מפסידים (los -los struggle) שם המשחק הוא הישרדות ופחות נזקים מאשר סופג היריב. המעבר לשלב הבא מתרחש כאשר התקפות מכוונות ישירות אל לבו של הצד שמנגד, התקפות שמטרתם לרסק את האויב או להרוס את מערכותיו החיוניות. שלב 8 : פירוק האויב (FRAGMENTAION OF THE ENEMY) בשלב זה מתגברות ההתקפות ומטרתם היא להרוס את המערכות החיוניות ובסיסי הכוח של היריב. הרצון יכול להיות ספציפי, כלומר פירוק הצד שמנגד לרסיסים חסרי משמעות, ופגיעה ביכולתו לקבל החלטות. מנהיגים, נציגים ומנהלי המשא ומתן, יכולים להפוך יעד להתקפות, שמטרתם היא לנפץ את הלגיטימיות שממנה הם נהנים ולפגוע במעמדם בתוך המחנה שלהם עצמם. תוקפים את המערכת המספקת לכידות בצד הנגדי, בתקווה שהזהות תתפורר, ועל מנת שהסתירה הפנימית והכוח הצנטריפוגלי העצמי יגרמו להתמוטטות. כאשר צד מותקף בצורה המאיימת לפורר אותו, הוא נאלץ לנקוט באמצעים קשים בכדי לדכא עימותים פנימיים. דבר זה שלעצמו מגביר את הלחצים הפנימיים בתוך מחנות הצדדים וגורם אף ללחץ חזק עוד יותר לנקוט בהתקפות נוספות נגד הצד האחר. הצדדים מתפצלים לכתות וקבוצות הנלחמות אחת בשניה, דבר המוציא את המצב מכלל שליטה לגמרי. כל סימן חיים בצד הנגדי הופך יעד להתקפות. כעת, המטרה העיקרית היא להרוס את בסיס הקיום של היריב. הדאגה להישרדות עצמית הוא המעצור היחידי שעדיין קיים. המעבר לשלב הבא מושג כאשר מוותרים על האינסטינקט לשמירה עצמית. כאשר זה מתרחש שוב אין מעצור לכל הרס נוסף. שלב 9 : יחד אל התהום (TOGETHER INTO THE ABYSS) בשלב האחרון של הסלמת הסכסוך הדחף להרוס את האויב הוא כה חזק שאפילו אינסטינקט השמירה העצמית נזנח. אפילו ההישרדות העצמית אינה נחשבת, יש להשמיד את האויב גם אם המחיר הוא הרס הקיום העצמי של הארגון, קבוצה או יחיד. איי חרבות, פשיטת רגל, הליכה לכלא, נזק פיסי, שום דבר כבר לא חשוב. כל הגשרים שרופים, אין דרך חזרה. מתנהלת מלחמה טוטאלית של הרס ללא היסוס או חרטה. אין קורבנות חפים מפשע, אין צדדים ניטרליים. הדאגה היחידה בריצה אל התהום היא להבטיח שגם האויב ייפול לתוכו. _____________________________ חיים נתיב גמלאי משירות המדינה M.B.A מוסמך במנהל עסקים, אוניברסיטת תל-אביב LL.B בוגר במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצלייה B.A בפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה טלפון להתקשרות 0505699538

 

      
 

  תגובות הגולשים

 

תאריך:  08/08/2006 13:40:48 שם:  חיים נתיב nativh@netvision.net.il  :E-Mail

תגובה: ישראל והחיזבאללה (לבנון)- יחד אל התהום – על סף השלב התשיעי והאחרון במודל של גלאסל שלום לכולם, המודל של ד"ר גלאסל כבר פורסם בעבר, על ידי, באתר של סולחה. אני מודה לדוד שהסכים לפרסמו בשנית. ביקשתי לפרסם את המודל פעם נוספת כחומר למחשבה לגבי מצב המלחמה בו אנו נמצאים. עפ"י המודל, אנו נמצאים על סף השלב התשיעי והאחרון. פירושו שאם המלחמה לא תופסק שני הצדדים יורידו זה את זה אל התהום. עפ"י המודל אין חשיבות לשאלה מי צודק, מי אשם ומי התחיל במלחמה. לדעתי, חשוב שציבור המגשרים ינהל דיון ויביע דעתו בעניין. בברכה ותקווה לשלום חיים נתיב

 

 

כתיבת תגובה

*