האם אפשר יהיה לא להרוג את השליח

האם אפשר יהיה לא להרוג את השליח

האם אפשר יהיה  לא להרוג את השליח

הכותבת :
מרית מורן-צמרת, פסיכולוגית ומגשרת בגירושין

שותפות לחשיבה ולכתיבה:
  שירה אייזנששטטר עו"ד ומגשרת בגירושין
מיכל קמפפר  עו"ד, מגשרת ועוסקת בגירושין בשיתוף פעולה.

כל הזכויות שמורות למחברות-2012 
 
בתוך ההליך המוביל בסופו של דבר לגירושין, עושים בני הזוג דרך ארוכה בזמן קצר. מהירות התהליכים הנפשיים בשעת משבר זו, מפתיעה אותי שוב ושוב.

בני הזוג מגיעים לעיתים עם השקפה שונה על שאלת הגירושין ועל היחס שלהם אליה.  יש ואחד מהם התכונן נפשית זמן רב יותר לגירושין,  והוא מוכן יותר ובשל יותר, ויש , ולשני הגירושין באים בהפתעה גמורה. 
במהלך הליך הגישור, בזמן קצר יחסית, בן הזוג הפחות מוכן, מתקרב למקומו של בן הזוג השני ומבין שזו הדרך העומדת בפניו ושעדיף לעשות זאת בהבנה ובשיתוף פעולה.
  גם בן הזוג שהגיע, כביכול, מוכן יותר צריך למצוא את הסבלנות ולחכות עד שבן זוגו יגיע לבשלות שלו לגירושין.  הליכים אלה מבטיחים את התמדת הזוג בהליך.

לדוגמא:
מירב, המגיעה שבורה בעקבות רצונו של בעלה לעזוב את הקשר הזוגי שמתקיים כבר 30 שנה, והייאוש עופף אותה. הדבר ניכר במראה שלה וגם במצב הרוח שהיא מקרינה .
במשך שישה  מפגשים שבועיים,  אנחנו בעיקר עוסקים בעניינים הטכניים של הגירושין, ובמקביל במעט דיבור על מצבה, וכנראה, בהרבה עבודה עצמית שלה.
למפגש השביעי היא מגיעה מאופרת, ניכר שהיא יורדת במשקל ונראה כי החיים חוזרים אליה. היא מתחילה לעשות ולתכנן דברים שקודם לא חלמה שתעשה (כמו להרחיב את העסק שלה).

או: 
אילן שמספר שהוא נגרר לתהליך גירושין בניגוד לרצונו, אך משתף פעולה על מנת לכבד את רצונה של אשתו. בתחילת התהליך הוא עושה כמיטב יכולתו על מנת להילחם על הקשר ולהציל את הנישואין. כשהוא מבין שזה לא ילך הוא מתחיל לרוץ ולהיכנס לכושר.
הוא יוצא מהבית ושוכר לעצמו דירה. הוא לא לוקח כלום מהבית ומרהט את הדירה בעצמו. ביום החתימה על הסכם הגירושין הוא מספר שהוא במצב רוח טוב וחבריו לעבודה מספרים שהוא נראה מצוין. הוא עצמו מספר שהוא לא מאמין לשינוי שחל בו.

אני מלווה את בני הזוג כמגשרת או כיועצת גירושין בתהליך של "גירושין בשיתוף פעולה" (collaborative divorce). תהליכי התפתחות מהירים מהסוג הזה שתיארתי משאירים אותי פעורת פה. אבל לפעמים הקצב המהיר של השינויים שבני הזוג עוברים בדרך להסכם הגירושין יוצר תגובות הפוכות: קושי להיפרד מדפוס התנהגות, פנטזיה או כמיהה, שלא מצאה לה ביטוי בקשר, והמחשבה הלא הגיונית אבל המאוד נפוצה, היא שעכשיו עם הגירושין ייתן  הגרוש מענה לצורך לא ממומש זה.

למשל:
סיגל ויוסי, שנשואים כעשרים שנה, במהלכם היתה חוסר מודעות של שני בני הזוג לענייניהם הכלכליים ולמה שקורה בבנק. בני הזוג צברו חובות מבלי משים, שילמו ריביות עתק ולא טיפלו בכך. סיגל סמכה על יוסי ("אני עסוקה עם הילדים ואין לי זמן לכך"), ויוסי לא ידע מה לעשות אך התבייש לפנות לסיגל לעזרה ("לא רציתי להדאיג אותה").

בתהליך הגישור עלו כעסים רבים אצל סיגל בדבר התנהלותו הכלכלית של יוסי, וכמיהתה כי לפחות בזמן התהליך, ייקח אחריות ויטפל בעניינים הכלכליים "כמו שצריך". יוסי פעל לפי הדפוס הישן ולא היה מסוגל לעשות זאת.  תהליך הגישור היה תקוע.

קושי כזה שמופיע, באופן די שכיח, אצל זוגות שמתגרשים עלול לתקוע מקלות בגלגלי התהליך, שכאמור,באופן פוטנציאלי יכול להיות מהיר, ובעל אפקט חיובי להתפתחות של שני בני הזוג.

הרבה פעמים עצם ההכרה בכך שהכמיהה או הציפיה שעולה לא תתממש גם הפעם, נוגעת מחדש בכאב קמאי שממנו נובעת הכמיהה, ושבאותו כאב המתגרשים לא רוצים לגעת.


כדי להזיז את התהליך קדימה, הרבה פעמים צריך, בדרך זו או אחרת, לגעת באותו כאב קמאי.
וכאן מתעורר ניגוד אינטרסים: המתגרשים שרוצים לסיים את ההליך וללכת איש לדרכו, לא רוצים לגעת באותו כאב קמאי שכרגע לוחץ על דוושת הברקס של התהליך, אך כדי שהברקס ישוחרר חייב המגשריועץ הגירושין, לחשוף את הכאב ולגעת בו.
הקושי הוא שנגיעה בכאב לרגע, יכולה להביא להקלה, ולהורדת הרגל מהברקס, אבל בטווח הארוך עלולה לעורר חוסר רצון לחזור לנקודת הכאב.

וכאן לפעמים "הורגים בני הזוג את השליח", כלומר: רוצים לעזוב את ההליך, או מסרבים לפגוש שוב את האדם שהביא אותם לגעת בנקודה הכואבת, גם אם באותו רגע חשו הקלה מתוך הנגיעה.

סיגל ויוסי עברו תהליך של גישור עם מגשרת עורכת דין שאינה עוסקת בטיפול. המגשרת זיהתה את מקור הקושי ו"התקיעות" בתהליך והזמינה אותי להיכנס לתהליך על מנת לשחרר את הברקס הרגשי בתהליך.

בפגישה אחת או שתיים, בה ישבנו כולנו ביחד, סייעתי לבני הזוג לגעת במקור הכאב. הנגיעה כמו הסיטה וילון ואפשרה לסיגל ויוסי לראות דברים חדשים בנוגע לקשר הזוגי שלהם, למשל: שהצורך שלה בכך שיוסי ינהל את העניינים הכספיים נובע בעצם מצורך יותר בסיסי לקבל ממנו חום ובטחון.

סיגל הבינה שהדפוס הישן לא ישתנה בתהליך. התוצאה היתה מפתיעה. מצד אחד: הוסר הברקס. משהו השתחרר בתהליך וניתן היה להמשיך בתהליך הגישור. מצד שני: סיגל ויוסי סירבו לראות אותי שוב והמשיכו בתהליך הגישור עם המגשרת עד להגעה להסכם.

איך מקדימים רפואה למכה? והאים צריך בכלל להקדים תרופה למכה?

לפי מיטב ניסיוני, בזמן הליך הגירושין המאוד אינטנסיבי, המתגרשים מתקשים מאוד לנהל טיפול בפצעים מוקדמים יותר. מתוך הבנה זו כדאי, מצד אחד, שהנגיעה בנקודת הכאב תהיה מאוד ממוקדת ופונקציונלית, כדי להסיר את המחסום שעוצר כרגע את ההתקדמות.

 ומצד שני רצוי  להתייחס לכאב שעולה, לקושי שמתבהר, ולציין אותם כאזורים בנפש שכדאי אולי יהיה לגעת בהם בשלב מאוחר יותר, אחרי הגירושין, כשכל אחד מבני הזוג ייצור מחדש את שגרת החיים החדשה שלו.

יתכן גם כי כדאי לעשות עם בני הזוג תיאום ציפיות באשר לתפקיד הנגיעה בכאב בתהליך.

בטיפול רגיל הנטייה היא לגעת בנקודות כואבות ולהשאיר אותן פתוחות כדי שהמטופל יוכל ללכת הביתה, להרהר, לחשוב, להבין, אולי גם קצת לכאוב, ולחזור לפגישה הבאה עם תובנות נוספות, עם חיבורים נוספים.
בתהליך הגישורגירושין בשיתוף פעולה, ייתכן שהגישה  צריכה להיות שונה:  המגשריועץ הגירושין, צריכים לשים לב לכך שהיתה נגיעה בתכנים כואבים, בפצע, לציין זאת  בקצרה, ולהשתדל לסגור חזרה בדרך שנראית הולמת ומשאירה את המתגרשים בהבנה שתכנים אלה כדאי שיחכו עד לסיום הגירושין, כדי לטפל בהם אם ירצו כל אחד לחוד.

כדאי שהמתגרשים יצאו מהחדר בתחושת הקלה מכך שהרגל הורדה מהברקס, ואפשר להמשיך בתהליך, ועם ידיעה שיש שם משהו בשבילם שכרגע אולי לא הזמן הנכון לגעת בו.

למטפלים שבינינו יגרדו קצות האצבעות, שהנה המגושר הגיע למשהו משמעותי באישיותו , בדרכי התקשורת שלו, אז למה לא לחזק ולהפיק מכך מה שניתן?.
אך הדבר יהיה כמו להביא יין משובח לאדם שהלך במידבר שלושה ימים בלי טיפת מים. הוא צריך להחזיר לעצמו נוזלים לגוף להבריא ,ואז יכול ליהנות מהיין המשובח.


הערה: 
המאמר נוגע בתופעה באופן מאוד כללי וייתכן שהדברים נראים אפילו בנאליים, אבל אם נהיה יותר ערים לנקודה שהועלתה פה, יתכן ונוכל לרקוד את ריקוד הגישורגירושין בשיתוף פעולה באופן שיקל על לקוחותינו.
המאמר נכתב בעקבות שיחת התייעצות משותפת של שלוש הכותבות שנגעה בנושאים שבהם דן המאמר.

 

כתיבת תגובה

*