חיסיון או אי-קבילותם של מסמכים שנערכו במסגרת הליך גישור/פשרה

חיסיון או אי-קבילותם של מסמכים שנערכו במסגרת הליך גישור/פשרה

FacebookGoogle+LinkedIn

 

10.4.2013
חיסיון או אי-קבילותם של מסמכים שנערכו במסגרת הליך גישור/פשרה
על משמעות ההבדל בין חיסיון מסמכים לבין אי קבילותם עמד כב' שופט ביהמ"ש העליון  יורם דנציגר בפסה"ד –
רע"א 8320/08 א.ד אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח אשדוד בע"מ
העובדות שביסוד בקשת רשות ערעור זו הינן תביעה אותה הגישה המבקשת (אסולין השקעות) כנגד המשיבה (החברה העירונית) בגין הפרה מצד המשיבה, כך לטענת המבקשת, של התחייבות לתשלום בגין עבודות קבלניות אותן ביצעה בעבורה המבקשת. לתצהיר שהוגש מטעם המבקשת במסגרת התביעה האמורה צורף מסמך (להלן – המסמך) שנערך על ידי המהנדס יגאל נצר (להלן – המהנדס).
 המשיבה עתרה לבית משפט השלום לאסור עלהמבקשת לעשות שימוש במסמך זה בטענה כי בהיות המסמך מופנה למנכ"ל המשיבה, כי אז המדובר במסמך פנימי שהוכן עבורה כחלק מהתארגנותה לקראת ההליך המשפטי. לחלופין טענה המשיבה כי מאחר שהמסמך נערך כחלק ממאמצי בעלי הדין להגיע להסכמות ביניהם, יש לראותו כמסמך שנערך לצרכי פשרה בלבד ומשכך, מנועים הם מלעשות בו שימוש במסגרת הליכים משפטיים ביניהם.
בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי "עיון מהיר במסמך אינו מותיר כלל מקום לספק בדבר היותו ניסיון של רושם המסמך לשקף הבנות והסכמות שהושגו בתקופת מעורבותו ולו כ'מגשר' וכן התייחסות למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, תוך ניסיון להתוות דרכי פתרון אפשריים".
 אף על פי כן, דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבה הואיל ו"עיון במסמך אינו מלמד כלל כי נוצר לצורכי פשרה בלבד" בעוד שרק מסמך שנאמר בו "באופן מפורש כי הוכן לצורכי פשרה בלבד וכי ההסתמכות עליו לצרכים אחרים אינה מותרת, לא ניתן יהיה לבקש להסתמך עליו בהליך משפטי"
על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה (החברה העירונית) בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתה טענה כי משנערך המסמך כחלק ממאמציהם של בעלי הדין להגיע להסכמה ביניהם, יש לראות בו כמסמך שנערך לצורכי פשרה וכי משכך, זכאית היא למנוע את הגשתו לבית המשפט.
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי עיון במסמך מעלה שזה נערך לצורכי משא ומתן במטרה להגיע לפשרה, כאשר מתוארות בו פגישות בין בעלי הדין ומאמץ לגשר בין המחלוקות שנתגלו ביניהם וכאשר "יותר מפעם הגדיר המומחה את ההליך כתהליך של גישור".
בית המשפט המחוזי סבר כי אין בכך לסתור את מטרת המפגשים בינו לבעלי הדין כניסיון לפשר ביניהם וקבע על כן שתפקידו של המהנדס היה להציע דרכי פתרון לסכסוך וכי הוא אינו בגדר מומחה מכריע.
עוד קבע בית המשפט המחוזי כי שגה בית משפט השלום בהעניקו "משקל מרבי" לכך שהמסמך אינו מציין בצורה מפורשת שמינויו של המהנדס נועד לצרכי פשרה, בעוד שלא קיימת דרישה פורמלית לכך שבכדי שהליך ייחשב להליך פשרה על הצדדים לו לציין זאת מפורשות.מכאן בקשתה של אסולין השקעות לקבלת רשות הערעור דידן שהוגשה לביהמ"ש העליוןבמסגרת בקשת רשות הערעור טענה המבקשת, בין היתר, כי גם אם המסמך אכן נערך במסגרת הליכי פשרה בין בעלי הדין, הרי שנוכח העובדה שהאינטרס בגילוי האמת גובר על טענת החיסיון ונוכח העובדה שהעיקרון בשיטתנו המשפטית הינו של גילוי נרחב, אין להטיל חיסיון על המסמך העוסק בלב ליבה של המחלוקת בין בעלי הדין ואשר יש בו כדי להכריע בה.  בדחותו את הבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי פוסק כב' השופט דנציגר לאמור:
" בקובעו כי יש לראות את מטרת המפגשים בין המהנדס לבין בעלי הדין "כניסיון לפשר ביניהם", אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בהקשר זה. אלא שבניגוד לקביעתו של בית משפט השלום סבר בית המשפט המחוזי כי על מנת שמסמך ייחשב למסמך שנערך במסגרת הליכי פשרה אין הכרח כי הדבר יאמר בו מפורשות. עמדתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי הואיל והכלל הוא כי לשם הגדרתו של מסמך כמסמך שנערך במסגרת הליכי פשרה, די בכך שמנסיבות עריכתו עולה בבירור ניסיון אמיתי להשיג פשרה ואין להגבילו למקרים בהם נעשה שימוש בלשון מסוימת דווקא כדי להעיד על קיומן של נסיבות כאלה".ולאור קביעה זו קובע בית המשפט את ההלכה:" הלכה היא כי מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. פשיטא, שלא ניתן להגישם או להציגם במהלך המשפט ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם [ראו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (פסה"ד בו דנו בהרחבה במאמרנו לעיל "חיסיון וסודיות בגישור").
זהו, אם כן, כלל הנוגע לקבילות ראיות והמטרה אותה נועד הוא לקדם הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט. יש להבחין בהקשר הנדון בין שאלת קבילותם של מסמכים שהוכנו לצורכי פשרה לבין שאלת חסיונם של מסמכים אלו. עצם אי קבילותו של מסמך כאמור אין פירושו בהכרח כי זה חסוי מפני גילויו לצד שכנגד [ראו: עניין שירי הנ"ל, פסקה 17]. מכאן, שהעובדה כי המסמך נמסר לידי המבקשת עוד בטרם הוגשה על ידה התביעה כנגד המשיבה, גם אם מייתרת היא לכאורה את הדיון בטענת החיסיון לגביו, אין בה כדי להביא לקבילותו של המסמך בניגוד לרציונל המונח בבסיסו של כלל אי הקבילות הנ"ל. משהשאלה המונחת לפתחי נוגעת לקבילות המסמך ולא לשאלת חסיונו, הרי שאיני רואה צורך להתייחס לטענתה של המבקשת בדבר האיזון הראוי בין עקרון גילוי האמת לבין הצורך בהטלת חיסיון".

בהקשר זה ניתן לשוב ולהזכיר את דבריו של כב' השופט יצחק עמית בפסה"ד-
רע"א 4781/12 י.מ עיני קונדיטוריה בע"מ ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ובנימין עיני,, שנאמרו מספר שנים מאוחר יותר, על ההבדל בין חיסיון לבין אי קבילותם של מסמכים שנערכו במסגרת הליך גישור:
"כאשר בגישור עסקינן, סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". עניינה של הוראה זו בקבילות ולא בחיסיון, וכידוע, אי קבילותו של מסמך, כשלעצמו, אין בה כדי לחסנו בפני גילוי.

דומה כי הטעם לקביעת הוראת אי קבילות בחוק הוא, שחיסיון משמעו כי צד לא רשאי לעיין במסמך שבידי יריבו, בעוד שדברים שהוחלפו במהלך גישור, ידועים מן הסתם לצד שכנגד, ולכן סבר המחוקק כי אין טעם בקביעת חיסיון".

FacebookGoogle+LinkedIn

כתיבת תגובה