האם גידופים במהלך ישיבת גישור ייחשבו ללשון הרע?

האם גידופים במהלך ישיבת גישור ייחשבו ללשון הרע?


1.4.2012

האם גידופים במהלך ישיבת גישור ייחשבו ללשון הרע?

א. המסגרת לדיון

לא אחת אנו המגשרים מוצאים עצמנו במצב בו במהלך ישיבת הגישור הרוחות של בעלי הדין מתלהטות, הטונים מתגברים ולא רק הקולות מרקיעים אלא גם הבליסטראות המילוליות המוטחות בין המגושרים שכוללות לא פעם קללות, גידופים וכינויי גנאי.

אם אנו המגשרים מצליחים להכיל את האירוע ולשמר את המומנטום של ההליך הגישורי, הרי שמהבחינה המקצועית לא יהיה בכך יותר מה שאנו מכנים "שחרור קיטור", שיכול אף לשמש כזרז למטרות ההליך.

במסגרת מאמר זה אנו שואלים, אבל מה יקרה אם אחד המגושרים ראה בדברים שהוטחו בו השפלה, ביזיון ופגיעה, שהם בניגוד לס' 1 :חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965:

מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
ס"ח תשכ"ז מס' 508מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
"פרק א': פרשנות

לשון הרע מהי

1.        לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;


(תיקון מס' 5)
תשנ"ז-1997
(תיקון מס' 8) תשס"ח-2007
(תיקון מס' 9) תש"ע-2009

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
האם תחשב זו ללשון הרע על פי החוק באופן שתעמוד לנפגע הזכות לפיצוי בשל כך? בשאלה זו בדיוק דן בימ"ש השלום בטבריה בפסה"ד-
ת"א (טב') 23360-06-09 דוד פדידה נ' מיכה אדוני, מפי כב' השופטת אילונה אריאל.

ב. עובדות האירוע נשוא הפסק.

כאמור, המדובר היה בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן חוק איסור לשון הרע), שעניינה דברים, שעל פי הנטען, אמר הנתבע על התובע במהלך ולאחר ישיבת גישור שהתקיימה בין השניים.

התובע והנתבע מסוכסכים זה עם זה מזה שנים רבות וכי הם למודי "קרבות" בבתי המשפט, בין אם בתביעות אזרחיות ובין אם בהליכים של צווים למניעת הטרדה מאיימת ותלונות במשטרה.

הרקע לאירוע נשוא כתב התביעה דנן, הוא שתי תביעות קטנות שהגישו התובע והנתבע זה נגד זה בבית המשפט לתביעות קטנות בטבריה:

האחת היא תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבע בתיק 8871-06-08ועניינה כספים שלטענתו גבה ממנו הנתבע תוך נקיטת הליכי הוצאה לפועל שלא כדין.

השנייה היא תביעה קטנה שהגיש הנתבע נגד התובע בתיק 6456-09-08תביעת לשון הרע בה נטען כי התובע מוציא דיבתו של הנתבע רעה ומתנכל לו במשך שנים.

במסגרת התביעה הקטנה שמספרה  8871-06-08- התביעה הכספית – הוזמנו הצדדים להליך גישור.על פי המסמך שהוצג בעניין זה, הוזמנו הצדדים "בתיאום עמך ובעקבות הסכמת שני הצדדים להשתתף בהליך גישור" ליום 7.10.2008 בשעה 16:45, גישור אשר התקיים בבית משפט השלום בטבריה בפני מגשרים מ"מרכז גבים לגישור".

הצדדים אכן התייצבו לישיבת הגישור, אלא שהליך הגישור לא צלחוהצדדים המשיכו להתדיין בבית המשפט לתביעות קטנות בשתי התביעות הקטנות האמורות, שהדיון בהן אוחד.דיון ההוכחות התקיים ובפסק הדין שניתן נדחתה תביעת התובע והתקבלה תביעת הנתבע.

התובע טוען עתה –  בתביעה נשוא פסה"ד נשוא דיוננו במאמר זה – כי  במהלך ישיבת הגישור, התפרץ הנתבע וגידף וקילל את התובע באומרו "אתה שקרן" "אתה חולה נפש" "אני אקבור אותך" תוך שהוא מטיל איומים על התובע. בעקבות כך, הופסקה ישיבת הגישור והתביעה הועברה לבית המשפט.

לטענת התובע, הדברים נאמרו על ידי הנתבע על מנת להביאו למצב נפשי קשה בטרם תינתן עדותו באולם בית המשפט וכל רצונו של הנתבע היה לפגוע בו ולהזיק לו. יתרה מכך, סגנון הדיבור של הנתבע היה מאיים ומשפיל והדברים נשאו כנפיים בעיר טבריה באופן מיידי ופגעו בשמו הטוב של התובע ושם משפחתו ותוך לגלוג בזכרון אביו של התובע, אשר נפטר בטרם עת, בשל איום הנתבע שיקבור את התובע בסמוך לאביו. הנתבע גרם לנזקים אדירים לתובע ולשמו הטוב בפני נושאי משרה ובפני ציבור רחב אשר שהה במסדרון בית המשפט ובסמוך לו.

התובע דורש פיצוי בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק וכן מכתב התנצלות שיפורסם בעיתונות ובקרב כל עובדי בית משפט זה.

במסגרת העדויות שנשמעו במהלך המשפט, עמדו הצדדים, כל אחד על גרסתו הוא, בכל הנוגע למה שנאמר בישיבת הגישור: התובע עמד על כך שהנתבע אמר בישיבת הגישור את הדברים שיוחסו לו בכתב התביעה והנתבע, מנגד, עמד על הכחשתו וטען כי הוא "התנהג למופת וכשורה".

בדיון בביהמ"ש העיד התובע כיצד במהלך ישיבת הגישור הנתבע ניבל את פיו, שיקרוקילל. לדברי התובע, הנתבע ייחס לו" פנטזיות במוח"וכי "הוא הגיע לחשיבה החולנית הזאת".בעקב סערת הרגשות שהיתה באולם, הוא קם ועזב את האולם, וישיבת הגישורבוטלה.

הנתבע מצידו העיד כיצד התובע עצמו ישב מול המגשרים ואמר דברי בלע, כינה אותושקרן, רמאי, גונב ונוכל. כי התנהגותו של התובע כלפיו היא "אובססיבית וחולנית ועל גבול ההפרעה הנפשית". במהלך עדותו של התובע בפני, התפרץ הנתבע וקרא: "הוא משקר בבית המשפט"

ובסיכום תאור העובדות בפרשה, קובעת השופטת הנכבדה, כי מילים כגון "שקרן", "רמאי" ו"חולה נפש", נאמרו על ידי הצדדים זה כלפי זה גם בתביעה הנוכחית, בכתבי טענותיהם ואף במסגרת הדיון שהתקיים בפניה.

ג. פסק דין שראוי ללומדו.

הכרעת כב' השופטת אריאלי הינה חדה וברורה בבחינת דבר דבור על אופניו. לא הייתי רוצה לא לגרוע ולא להוסיף עליה, ולכן לטובת קוראי המאמר אביאה כלשונה:

"חרף האמור לעיל, ועל אף שכאמור האפשרות שהנתבע אכן אמר את הדברים בישיבת הגישור היא אפשרות מסתברת יותר, שוכנעתי כי אין לקבל את התביעה וזאת משני טעמים:

ראשית, לא כל גידוף וקללה מהווים עילה לתביעה ולפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, אלא הדבר תלוי בנסיבותיו המיוחדות של העניין. בעניין זה יפים דבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 10520-03איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר(פסק דין מיום 12.11.2006, פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]):

"… סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"

וכך נאמר בעניין זה על ידי א. שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997) בעמ' 133:

"לצורך ההכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס, או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה".

בנסיבות המיוחדות של ענייננו, על רקע הסכסוך רב השנים וההליכים שקיים בין הצדדים, ומשהוכח כי הגידופים והטחת העלבונות בישיבת הגישור נאמרו על ידי הצדדים באופן הדדי, זה כלפי זה, מתוך רוגז וכעס על הדברים שנדנו באותה ישיבה, שוכנעתי כי אין לראות בדברים משום "לשון הרע"המקימה לתובע עילת תביעה.

שנית, סבורני כי אף אם היה בדברים כדי להוות פרסום "לשון הרע", הרי שמתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולפיה לא ישמש עילה למשפט אזרחי –

"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

סבורני כי הליך הגישור אליו הופנו הצדדים במסגרת תביעה שהתנהלה בבית המשפט, כאשר הגישור התנהל "בחסות" בית המשפט ובין כתליו, והיה קשור בטבורו לאותה תביעה משפטית, הליך כזה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה, אשר הרחיבה את אותו חיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון משפטי, כך שיחול על כל הליך הקשור להליך המשפטי, וזאת כדי להגשים את תכלית החוק ולמנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי (ההדגשה שלי ג.א.). וכך נפסק בעניין זה ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פסק דין מיום 19.8.2009, פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]):

"יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחקהנ"ל, בעמ' 93-88)."

הדברים האמורים, אשר נפסקו בכל הנוגע לדברים שנאמרים באולם בית המשפט, יפים על דרך קל וחומר כשמדובר בדברים שנאמרים במסגרת הליך גישור. הרעיון העומד ביסוד הליך הגישור הוא להביא את הצדדים לשיחה "בגובה העיניים" ולאפשר להם לשטוח בחופשיות את טענותיהם בלא חשש "שיתפסו" במילתם, וזאת במטרה ליישב את הסכסוך בהסכמה. בשל מטרה זו ובניגוד לדיון באולם בית המשפט, שהינו דיון פומבי שמתועד בפרוטוקול, חוסה הליך הגישור תחת חיסיון ולא ניתן לעשות שימוש בדברים שנאמרים בבמסגרתו. החיסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לפרסומים הנאמרים בהליך המשפטי, מקבל, אפוא, משנה חשיבות שעה שמדובר בהליך גישור, על אופיו המיוחד של הליך זה" (ההדגשה שלי ג.א.).

ד. ה- ratio decidenti– תמצית הגיון ההחלטה

אני בטוח שכל מגשר שיטרח ויקרא את עיקר פסה"ד כפי שהובא לעיל, יוכל לעמוד על העקרונות החברתיים והמשפטיים שביסדו. אלא על מנת שבעצמי אוכל להרגיש ששלמה מלאכתי, עלי להצביע לסיכום המאמר על שני אלה כתמצית החלטת השופטת אריאלי:

ראשית, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. קללות וגידופים מהווים חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן.

שנית, ההכרה שנתן ביהמ"ש להליך הגישור – במיוחד כשהליך זה מתקיים ב"חסות" ביהמ"ש ובין כתליו – להיות ההליך חוסה תחת ההגה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. ולפי סעיף זה אם הפרסום נעשה תוך כדי דיון בפני שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין,  – ומעתה גם מגשר בכלל זה – או בהחלטתם, או פרסום שנעשה על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור – לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.