הסכם ואמת , מה עדיף ? ומה אומר המשפט העברי ?

הסכם ואמת , מה עדיף ? ומה אומר המשפט העברי ?

הסכם ואמת , מה עדיף ? ומה אומר המשפט העברי ? סקירה של פסק דין ביאזי (*)

מוריאל שחר, מגשרת

באיזה מידה ראוי ששופט יתערב בהסכם שהושג בין הצדדים אגב סכסוך המובא לפניו ? זוהי הסוגיה הנדונה בפסק דין ביאזי בבית משפט עליון. השאלה אומנם לא התעוררה בהקשר של גישור, אולם הדברים שנאמרו שם יפים גם לו. הסכסוך מעשה בסכסוך על מכירת בצל. פרט לעובדה שנכרת חוזה כאמור, הצדדים חלקו על כל דבר: המוכר טען שהקונה לא כיבד את התחייבויותיו מעבר לתשלום מקדמה, והוא נאלץ למכור את הבצל לצד שלישי במחיר הפסד. הקונה טען ששילם את מלוא התמורה ולעולם לא קיבל את הסחורה שנמכרה לצד שלישי במחיר גבוה יותר…לבסוף הוסכם בין הצדדים בברכת השופט המחוזי שבדיקת פוליגרף תקבע את אמיתות הגרסאות, ושהשופט יפסוק על פי תוצאות אותה בדיקה, זאת בהתעלמות ממסמך שתמך בגרסת הקונה. מבדיקת הפוליגרף עלה שהמוכר דובר אמת, והוא זכה במשפט. הקונה ערער בבית משפט עליון. האם רשאי הקונה לחזור בו מההסכם רק משום שתוצאותיו לא היו לטובתו ? האם רשאי בית משפט לכבול את עצמו מראש לתוצאה של הסכם בין הצדדים ? אלה חלק מהשאלות העולות בפסק הדין ש בית משפט עליון. השופט בך בדעת מיעוט, השופט בך עורך סקירה רחבה על קבילות ממצאי פוליגרף במדינות אחרות : ברוב ארצות אירופה הבדיקה אינה קבילה (ואף מהווה עבירה פלילית בצרפת !), לעומת ארה"ב שם הפוליגרף זוכה למעמד בבית משפט בהסתייגויות מסוימות. השופט בך טוען שבשונה מקביעת מומחה בסוגיה מקצועית שבית משפט לא מתמצא בו, קביעת אמינות ראיות היא לב ליבה של סמכויות השופט, ואל לו להתפרק מהן ולכבול את עצמו מראש. בארץ אומנם רשאים הצדדים להתנות על דיני הראיות ולהכשיר ראיה פסולה. וכך מהווה בדיקת פוליגרף ראיה קבילה רק בהסכמת הצדדים, אולם על השופט לתת לה את המשקל המתאים במכלול הראיות. בלשון השופט בך : "אולם אין הסכמת הצדדים מהווה נוסחת קסם, אשר בעטיה מחויב בית המשפט לתת את ידו ואת אישורו לכל פרוצדורה המוצעת על ידי הצדדים, אפילו אם סבור הוא שזו נוגדת את תקנת הציבור, או את דרישות הצדק, או אינה לכבודו של בית המשפט" (1). בדעת רוב, השופטים גולדברג ואלון מביאים דעה שונה לחלוטין. השופט גולדברג על פי השופט גולדברג, "אמת והסכם, הסכם עדיף"(2) . (!!!) הוא מנמק את עמדתו בכך שבשיטת המשפט האדוורסרית הנהוגה במשפט המקובל (אנגליה, ארה"ב,…) ובישראל השופט ממלא מכריע רק על סמך החומר המובא בפניו על ידי הצדדים (בניגוד לשיטה האינקוויזיטורית הנהוגה בארצות הקונטיננט, שם יש לשופט חוקר סמכויות חקירה נרחבות). עוד אומר השופט גולדברג : "מדיניות שיפוטית זו שעל פיה רצונם של בעלי-הדין כבודם, אינה נוגדת את הסדר הציבורי או תיקון העולם, שכן "לציבור אין עניין בכך, שהמשפטים יסתבכו ויימשכו זמן רב עקב הבאת עדים רבים להוכחת תביעה" […] בעוד שלצדדים יש עניין ב"דיון מקוצר". ואם תאמר, הכיצד יתן בית המשפט ידו להכרעה שאינה מתיישבת, לדעתו, עם ראיה שכבר הוגשה לפניו קודם שהגיעו בעלי-הדין להסכמה להעביר ההכרעה אל מחוץ לכתלי בית המשפט, הרי שדילמה זו קיימת על-פי שיטתנו גם כשהגיעו הצדדים במהלך הדיון ואף בסופו להסכם המסיים את ההליך, בין בדחיית התובענה ובין בחיוב אחד הצדדים לה, ואין הסכמתם עולה בקנה אחד עם ראיות שהובאו. האם ניתן לבית המשפט שיקול דעת שלא לאשר ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין רק מטעם זה? והאם יש בכך עילה לבעל-דין לבטל את ההסכם? העובדה כי מונחת לפני בית המשפט ראיה שאינה מתיישבת עם ההכרעה "החיצונית" אינה רלבנטית, כשטעמו של בעל-הדין המבקש עתה לסמוך על ראיה זו, היה עמו בשעתו להעדיף הכרעה בדרך אחרת. העדפת ההסכם אליו קשורים הצדדים על פי דיני החוזים, היא במקרה זה […] מעין החוויית קידה של האידיאה המוסרית לדין אמת, כלפי הנורמה החוקית בדבר תוקפו של הסכם. כל אחד מהצדדים להסכם נטל מרצון סיכון מחושב כי ההכרעה בדרך המוסכמת לא תיפול לטובתו, ואל לו להתנער באופן חד צדדי מהסכמתו ולבקש לשוב ולחסות תחת כנפיה של אלת הצדק, אותה זנח קודם לכן, כשההכרעה לרעתו." (4) טיעון אחרון זה , שאי אפשר לחזור למסלול המשפט לאחר שהוחלט על לעזבו, אינו טיעון מתאים בהקשר של גישור, ובכך טמון אחת מגדולתו של הגישור לעומת דרכים אחרות : הצדדים הפונים לגישור אינם צריכים להתחייב מראש לקבל את הכרעת המגשר (שאינו רשאי להכריע כידוע), או את תוצאת הגישור, והם יכולים בכל שלב לחזור לבית משפט מבלי לפגוע במהלך המשפט או במעמדם באותו משפט (כל עוד לא הוגש הסכם הגישור לאישור השופט). השופט אלון על פי השופט אלון, התפקיד היחיד של השופט באישור הסכם בין הצדדים הוא לוודא שהצדדים הבינו את ההסכם ושהוא אינו סותר את ס'30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 : "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסרים או סותרים את תקנת הציבור (4) – בטל". ממשיך השופט אלון : "משנתמלאו ונבדקו דרישות אלה, לא רק שמן הראוי אלא מצווה מן המובחר לתת תוקף של פסק דין להסכמת בעלי הדין, שהרי בכך ממלא בית המשפט אחת הפונקציות והמטרות השיפוטיות הראשונות במעלה, והיא סיום דין ודברים שבין בעלי הדין. המטרה של ההליך השיפוטי במשפט אזרחי היא פתרון הסכסוך וסיומו, ובירור האמת אינו אלא אמצעי כדי להגיע לפתרון זה ; ואשר על כן, כאשר בעלי הדין הסכימו ביניהם על דרך סיום הסכסוך, שוב אין בירור האמת משמש מטרה כלשהי מבחינת ההליך השיפוטי, ובודאי שאין במניעת בירור האמת משום פגיעה בתקנת הצבור (ההדגשה שלי, מ.ש.). אמת לחוד ויישוב הסכסוך לחוד … האומנם ? כל שופט ומצפונו, כל מגשר ומצפונו. מכאן ואילך מתייחס השופט אלון למעמד הפשרה במשפט העברי ולחשיבות הפשרה להורדת העומס בבית משפט. יש לזכור שהדברים נכתבו הרבה לפני שהגישור במתכונתו הנוכחית קיבל הכרה בארץ, ואולם הדברים רלבנטיים מאד ,לכן אביא אותן בכללותן: "מן הראוי לעיין בעמדת המשפט העברי (ראה חוק יסודות המשפט, תש"מ-1980), שמעין שאלה זו כבר נדונה בו. עשיית משפט ערך גדול ועליון הוא בעולמה של מורשת ישראל, ורבי יעקב בעל הטורים מקדים לטור חושן משפט – הוא הקודקס למשפט האזרחי, הפלילי והמינהלי – פתיחה מאלפת על מהות המשפט, חיפוש האמת והבאת השלום בעקבותם (ראה טור, חו"מ, סימן א; המשפט העברי, עמ' 1077-1074). מתוך כך היו מן החכמים שסברו שאסור לפשר (בלשון התלמוד – לבצוע, היינו לחתוך; המלה פשרה, מלשון פשר, פתרון: ראה קהלת ח,א) משהופיעו הצדדים לדין, "אלא יקוב הדין את ההר" (סנהדרין, ו,ב). חכמים אחרים סוברים שמותר לפשר, והדעה שנתקבלה להלכה היא שמצוה לפשר (סנהדרין, שם). וכך נפסק להלכה (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ד): "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה: בדין אתם רוצים או בפשרה? אם רצו בפשרה עושין ביניהם פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד – הרי זה משובח ועליו נאמר: משפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח, טז). אי זהו משפט שיש עמו שלום? הוי אומר: זה בצוע. וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב, ח, טו) – איזהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר: זהו בצוע והיא הפשרה". נימוקים רבים ניתנו לעדיפות הפשרה על הדין. כאמור, יש בה בפשרה משום הבאת שלום בין בעלי הדין, והרי זוהי אחת המטרות הנכספות של עשיית משפט צדק. מאלף הוא מדרש ההלכה שבמכילתא (מסכתא דעמלק, יתרו פרשה ב, על הפסוק שבשמות יח, טו: "כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו"), וזה לשונו: "ושפטתי בין איש – זה הדין שאין בו פשרה; בין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה, ששניהם נפטרין זה מזה כרעים". ולא זו בלבד, אלא מונעת היא הרגשה של עשיית עוול ופגיעה באמת מצד בעל הדין שהפסיד בדינו: "לפי שהפשרה היא בהסכמת ורצון שניהם; מה שאין כן הדין, שלעולם לפי דעת המתחייב (=מי שיצא חייב בדינו) אין מוחל טענתו נגד בעל דין חבירו, אף שיצא חבירו זכאי בבית דין נגדו" (חידושי מהרש"א – ר' שמואל איידלס, מגדולי פרשני התלמוד בתחילת המאה השבע עשרה, פולין- על סנהדרין, ו ב, ד"ה אוהב שלום). ונימוק נוסף – מניעת עינוי הדין, כפי שנעמוד על כך להלן. ד. דיון מענין בקשר לשלב של ההליך השיפוטי שבו ניתן לעשות פשרה, ושיש בו משום הד לנושא הדיון שבעניננו, מצאנו בתלמוד ובפוסקים. לפי דעתו של רבי שמעון בן מנסיא: "שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה – אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו; משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו וביצעו" (סנהדרין, ו,ב). לפי דעה זו, מששמע בית הדין את הראיות וטענות בעלי הדין ויודע הוא להיכן הדין נוטה, אסור לו להביא את הצדדים לידי פשרה. ההלכה לא נפסקה כך אלא כדעה שרק משנגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע (סנהדרין, שם). וכך מנוסחת היא בלשון הרמב"ם, בהמשך לדברים שציטטנו לעיל (הלכות סנהדרין, כב, ד): "במה דברים אמורים? קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם וידע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע; אבל אחרי שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני, אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם (= היינו להציע לצדדים להתפשר שמא היתה טעות בהכרעת הדין) אלא יקוב הדין את ההר". שיטות שונות מפרשות הלכה אחרונה זו לא רק לאחר שהודעה הכרעת הדין, אלא אף לפני שהודיעו לבעלי הדין על כך – "כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין, דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב (=שלא חסר אלא להצהיר: איש פלוני אתה חייב), דכיון דנתברר כל כך, אין להטעותו לעשות פשרה, שאילמלא היה יודע שנתברר דינו לזכות, לא היה מתרצה לפשרה בשום ענין" (תוספות, סנהדרין, שם, ד"ה נגמר הדין; וראה עוד הב"ח על טור חו"מ, סימן יב, סעיף קטן ב; הש"ך על שו"ע, חו"מ סימן יב, ס"ק ד; ופתחי תשובה, שם, ס"ק ד). ההנמקה של בעלי התוספות, וכן דבריו של רבי שמעון בן מנסיא (שהבאנו לעיל) שמשעה שבית הדין יודע להיכן הדין נוטה שוב אין מקום לפשרה, אינה משום שהפשרה עומדת, במקרה זה, בנגוד לאמת שבדין שכבר ידועה; הנמוק הוא משום שבית הדין, בהיותו היוזם של הפשרה, מטעה את הצד הזוכה להסכים לפשרה כשסביר להניח שאילו ידע צד זה מה שכבר ידוע לבית הדין – היינו שהוא הזוכה בדינו – לא היה מסכים לפשרה. וגם דעה זו סוברת כך רק לאחר שבית הדין יודע להיכן הדין נוטה, היינו לאחר בירור הדין ושמיעתו ולא כאשר מצוי בפני בית הדין מסמך שלכאורה מצדד הוא בזכותו של צד אחד, אך טרם נתקיים כל דיון בקשר לטיבו של המסמך, מהימנותו ומקורו. ומובן ואין צריך לומר, שהאיסור שלא להביא לכלל פשרה כאשר ידוע להיכן נוטה הדין מופנה הוא לבית הדין, אך בעלי הדין גופם, רשאים להסכים על פשרה ולהביאה לאישור בית המשפט בכל שלב שהוא של ההליך השיפוטי, וגם אם יודעים הם שהכרעת הדין נוטה היא לצד אחד מהם (על תפקודו של בית הדין בעשיית הפשרה במשפט העברי, וכתוצאה מכך על אופי הפשרה ראה עוד המרצה 427/87, ע"א 807/77, סובול נ. גולדמן, פד"י לג(789 (1, בעמ' 799 ואילך); THE MENACHEM ELON, COMPROMISE, PRINCIPLES OF JEWISH LAW (1975) P. 570; י. בזק ישוב סכסוכים בדרך של פשרה במשפט העברי, סיני, כרך עא ניסן-אייר, תשל"ב, עמ' סד). ה. שיקול עקרוני נוסף להעדפת פשרה בין בעלי הדין הוא המהירות שבה בא הסכסוך לסיומו ומניעת עינוי הדין שמצוי הוא, לעתים מזומנות, כאשר בית הדין שומע את הדין ומכריע בו לגופו. על נימוק זה ניתן להסיק מהדברים שכתבם הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (מהדורת מוסד הרב קוק, תשכ"א, עמ' נה-נו): "וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו, אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים – הנה מה טוב ומה נעים; ואם אינו יכול – אז יחתוך הדין. ואל יטריח (= לדחוק את השעה ולמהר – מ.א.), אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום – ואף על פי שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי-אפשר זה, לפי מה שיראה בטענותם – יגזור הדין מיד…ובדומה לזו המצוה אומרים: "יקוב הדין את ההר"". טוב שהדיין יעשה כל מאמץ כדי להביא לכלל פשרה; אבל אם לא עלה בידו, אל יקשה על עצמו להכריע בדין מיד – כדי למנוע את האיסור החמור של עינוי הדין – שהרי מצווה הוא גם להיות מתון בדין, ויאזין בסבלנות לטענות בעלי הדין, גם אם אין בהם ממש, ומששוכנע כיצד עליו לפסוק – יגזור את הדין מיד. ו. טובות ומעלות עקרוניות אלה שבעשיית הפשרה מוצאים את ביטוים גם בפסיקה ענפה בארצות הברית, ונעיין בדבר בקצירת האומר. שיקולי מהירות הדיון, השכנת השלום בין בעלי הדין, וחוסר הרגשת קיפוח שמא קרתה טעות בהכרעת הדין מצאו ביטוי מאלף בפסק דינו של השופט ג'ונס JONES, בפרשת HOLMAN MFG CO V. DAPIN (181 WS97) 143 N.W 986, 988: "IF A PARTY COULD NOT PEACEABLY AND HONESTLY SETTLE OUT OF COURT A CLAIM MADE AGAINST HIM, EXCEPT AT THE RISK OF HAVING THE SUBJECT REOPENED BY A LAWSUIT, THERE WOULD BE LITTLE INDUCEMENT TO AN AMICABLE ADJUSTMENT OF CONTROVERSIES. THE ONLY ALTERNATIVE WOULD BE TO FIGHT TO THE BITTER END IN THE COURTS ANY CLAIM WHICH AN ADVERSARY MIGHT MAKE. "ONE DOES NOT NEED MUCH LEARNING OR EXPERIENCE IN BUSINESS TO UNDERSTAND THAT THE LAW HAS NOT YET BECOME AN EXACT SCIENCE; THAT WITNESSES ARE OFTEN MISTAKEN, AND SOMETIMES UNTRUTHFUL; THAT JURIES ARE NOT INFALLIBLE IN THEIR CONCLUSIONS; THAT THE RESULTS OF LITIGATION ARE FAR TOO UNCERTAIN, BUT THAT THE EXPENSE AND ANNOYANCE ATTENDING LAWSUITS ARE VERY CERTAIN INDEED. SUCH CONSIDERATIONS AS THESE, AND THE FACT THAT IT IS TO THE INTEREST OF THE STATE THAT THERE SHOULD BE AN END OF LITIGATION HAVE LED THE COURTS TO LOOK WITH VERY GREAT FAVOR UPON THE PEACEABLE SETTLEMENT OF DISPUTES OUT OF COURT AND TO HOLD THAT, "WHEN A COMPROMISE HAS BEEN FAIRLY EFFECTED, ITS VALIDITY WILL BE INDEPENDENT OF THE MERITS OF THE CONTROVERSY ON WHICH IT IS FOUNDED, AND IT CANNOT BE REOPENED FOR THE PURPOSE, OR WITH THE EFFECT, OF REVIVING THE DISPUTE WHICH IT WAS MEANT TO TERMINATE" (KERCHEVAL V. DOTY, 31 WIS. 476, 487), AND THAT "NO INVESTIGATION INTO THE CHARACTER OR VALUE OF THE DIFFERENT CLAIMS SUBMITTED WILL BE ENTERED INTO FOR THE PURPOSE OF SETTING ASIDE A COMPROMISE, IT BEING SUFFICIENT IF THE PARTIES ENTERING INTO THE COMPROMISE THOUGHT AT THE TIME THAT THERE WAS A QUESTION BETWEEN THEM" (ID. 487; …)" דברים הראויים להיכתב ולהישמע. בפסק דין אחר מודגש חוסר היחס בין האמת העובדתית והמשפטית לבין טיב ההכרעה שבפשרה, שיפה היא וחיה היא מכוח עצמה .WILLIAM H. SANDERS V) (1968): ROSELAWN MEMORIAL GARDENS 159 SE 2D 784, 794-795 "IN OTHER WORDS, IT IS NOT NECESSARY, TO SUSTAIN A COMPROMISE OF A DOUBTFUL RIGHT THAT THE PARTIES SHALL HAVE SETTLED THE CONTROVERSY AS THE LAW WOULD HAVE DONE. IT IS IMMATERIAL ON WHICH SIDE THE RIGHT ULTIMATELY PROVES TO BE, AND THE COMPROMISE MAY BE SUSTAINED, ALTHOUGH IT AFTERWARD DEVELOPS THAT THE CLAIM WAS ILL-FOUNDED OR UNFOUNDED OR THAT THE; NOR WILL THE RIGHT IS ON THE OTHER SIDE COURTS INQUIRE AS TO WHICH PARTY HAD THE BETTER RIGHT,SINCE THE VERY OBJECT OF THE COMPROMISE IS TO AVOID THE RISK OR TROUBLE OF THAT QUESTION". ז. גישה עקרונית זו בדבר טיבו ומהותו של הסכם פשרה בין בעלי הדין יפה היא למדיניות משפטית נכונה מימים ימימה, גם בימים "הטובים" שבהם ההליך הרגיל של הכרעת הדין על ידי פסיקת בית המשפט בא לידי ביצוע וסיום בפרק זמן סביר, ובודאי שגישה זו חיונית והכרחית היא לימינו אנו, שבהם נתונה המערכת המשפטית במספר ניכר של מדינות – ודומה שביניהן מקום נוטלות בראש מדינת ישראל וארצות הברית – בתנאי שעת חרום של השהית מתן פסקי דין ועינוי הדין. רבות נאמר ונכתב על בעית ריבוי ההתדיינויות ועומס התביעות, שהולכים וגוברים מיום ליום במציאות הכלכלית והחברתית ההולכת ומשתנית בצעדי ענק ובמהירות מופלגת, על היחס ההפוך של השהית הדין ועינויו המופלג שנגרם כתוצאה מריבוי ועומס אלה, ועל ירידת קרנה של המערכת המשפטית, יעילותה וצדקותה כתוצאה מכך. תרופה אפשרית,רצויה וסבירה, למכת מדינה זו, היא עדוד הכרעות סכסוכים בין בעלי הדין על ידי הסכמי פשרה, שיש בהם כדי לעמוד מנגד לעינוי הדין ולהרגשה של לית דין ולית פסק דין ההולכת ופושה בחברתנו. עדוד זה מחייב מדיניות משפטית של חזוק הסכמי פשרה ומתן הכרה מלאה בהם ובתוכנם, לפי הקוים המנחים שפורטו לעיל. הטענה של פגיעה בהליך בירור האמת, כפי שעמד עליה חברי הנכבד השופט בך בענין שבפנינו, אין לקבלה, עם כל הכבוד, לגופו של ענין, כפי שביקשתי לעמוד על כך בדברי לעיל, וקבלתה עלולה, לדעתי, לפגוע בעידוד בעלי הדין לילך בדרך הרצויה והיעילה של סיום סכסוכים ביניהם בעשיית הסכם פשרה, שאולי היא כיום אחד מעוגני ההצלה לקיום הדין ולפסיקתו, שהוא עיקרו ויסודו של שלטון החוק.(5) " לסיכום : השופט בך מחד, והשופטים גולדברג ואלון מאידך, מביעים השקפות עולם שונות ומנוגדות לגבי עצם מהות המשפט והפשרה. למרות ששתי העמדות לגיטימיות, לבי עם השופט בך. אכן לא קל לאזן בין צדק ויעילות, במיוחד כאשר שיקול היעילות הוא גם שיקול צדק לצדדים בסכסוכים אחרים, הממתינים שנים ארוכות להכרעה בעניינם. על המגשר להתמודד יום יום בעבודתו עם שאלת הצדק, והדברים אינם קלים במיוחד כאשר קיים פער כוחות בין הצדדים. ניתן לפילוסוף ומשפטן הנס קלסן לסיים את הדיון : " Justice is an irrational ideal. However indispensable it may be for volition and action of men, it is not subject to cognition. Regarded from the point of view of rational cognition, there are only interests, and hence conflicts of interests. Their solution can be brought about by an order that either satisfies one's interest at the expense of the other, or seeks to achieve a compromise between opposing interests.[…] And although the ideal of justice in its original sense as developed here is something quite different from the ideal of peace, there exists a definite tendency to identify the two ideals, or at least to substitute the ideal of peace for that of justice." (6) ================================================= (

  • ) ע"א 61/84 יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1) 446. (1) שם, פסקה 24 לפסק דינו של השופט בך. (2) שם, פסקה 4 לפסק דינו של השופט גולדברג. (3) שם, פסקה 5 לפסק דינו של השופט גולדברג. (4) תקנת הציבור הוא מושג עמום, או מושג שסטום בלשון משפט, המשאיר לשופט שיקול דעת רחב להכריע על פי הערכים המשתנים של החברה. השימוש בו כעילה לביטול חוזה שנוי במחלוקת (ראה ג.שלו, דינו חוזים (התשנ"א) 364). (5) שם, פסקאות ג-ז לפסק דינו של השופט אלון. (6) Kelsen Hans, General Theory of Law and State (1961), 3-21