דברים שרואים משם לא רואים מכאן או הכל עניין של פרשנות

דברים שרואים משם לא רואים מכאן או הכל עניין של פרשנות

FacebookGoogle+LinkedIn

יש לי יחסי שכנות טובים. בניין בן שש עשרה דירות. אני ועד הבית.

שתי קומות תחתי מתגוררת קשישה. אלמנה. כמעט תמיד לבדה.

בהתקרב ראש השנה וחג הפסח אני מגויס להוריד בדירתה את הווילונות, היא מכבסת ואני נקרא יום אחרי לתלות אותם לחים ונקיים. אני נכנס והשינוי בפינת האוכל שבכניסה צד את עיני:

על שולחן הפורמאיקה הקטן פרושה שעוונית ועליה צלחת עם שניצל, צ'יפס ולידה בצלחת נפרדת סלט ירקות. בקבוק קולה ולידו כוס זכוכית ששפתיה מעוטרות בפס תכלת זעיר.

"אני מחכה לילד שלי. זה האוכל שהוא אוהב מאז היה ילד קטן". כך היא אומרת לי.

פעמון הדלת מצלצל.

היא פותחת. בפתח הדלת עומד בנה היחיד. גבר בשנות השישים לחייו.  בנה היחיד. גר בחו"ל אוצר בעל שם של מוזאונים וגלריות. הם מתחבקים. היא מראה לו את התקרובת שעל השולחן. שניצל, צי'פס וסלט עם בקבוק הקולה. הוא מודה ומתיישב ליד השולחן.

אני מכין את הוילונות לתליה. אני לא קיים. הוא מתחיל לאכול. היא בולעת בעיניה כל נגיסה שהוא מכניס לפיו.

הסלולרי שלו מצלצל. השיחה באנגלית. הוא נוגס ומדבר.

עבורה הוא לא אדם עסוק שעסקיו חובקי עולם. עבורה הוא בנה היחיד שבמקום להתענג על ארוחת הילדות שלו הוא משוחח טראנס אטלנטי.

היא גוערת בו: " סוף כל סוף אתה מגיע. הכנתי לך את האוכל שתמיד אהבת ואתה במקום לאכול (ולגרום לי נחת) אתה עסוק עם הטלפונים שלך!".

היא קוראת לי במצוקתה. "תסתכל! אני כמעט שנה לא ראיתי אותו. הכנתי לו את מה שהוא אוהב והוא יושב ומנהל שיחות הטלפון הארור שלו!"

 עומדים להתגרש? נקלעתם לסכסוך עסקי? הבית לגישור ויישוב סכסוכים מציע לכם פתרון מהיר, יעיל וזול >>>

הוא נבוך.

אני מתבונן. אמא ובן שלא התראו כמעט שנה. היא הכינה לו את ארוחת הילדות שלו. קשר ללא מילים. היא ייקית. לא מחצינה רגשות. השניצל , הצ'יפס, סלט הירקות והקולה עבורה הם סוג של אמירה "אני אוהבת אותך, בן שלי" והוא בעיניה בניהול השיחות מחלל את קדושת האינטימיות.

היא קוראת לי. אני על הסולם תולה וילונות נקיים. אני יורד וניגש אליהם.

"תראה! הכנתי לו את מה שהוא אוהב מאז שהיה ילד ובמקום לאכול כמו בן אדם ולהיות עם אמא שלו הוא מנהל שיחות עם כל העולם!".

התבוננתי בשניהם. לרגע הוא לא היה בן שישים. ראיתי ילד ננזף ע" אימו. הרגשתי את מצוקתו.

"תביני. בנך מאוד עסוק. הלקוחות שלו אינם יודעים שכרגע הוא מתענג על ארוחת הילדות שלו. למרות עומס ולחץ העבודה שלו הוא פינה זמן כדי להיות איתך. ראי כמה הוא נהנה מהשניצל, הצ'יפס והסלט שהכנת".

הוא הרים את ראשו מהצלחת ואמר :"את שומעת אמא?!" והיא הבינה וחייכה ממשיכה לבלוע בעיניה כל נגיסה שלו בארוחת הילדות שלו. היה שקט. הייתי מוקסם. חזרתי לסולם, טיפסתי ושבתי לתלות את הוילונות.

משפט אחד שלי הפך ארוחת מריבה לרגע אינטימי בין אמא ובן שלא התראו כמעט שנה.

עשיתי כלום ועשיתי הרבה.

לא תיארתי כמה מילים ספורות של אדם שמתבונן מהצד יכולות להשפיע ולשנות תפיסת מציאות.

כעס הפך לנחת. תסכול הפך לסיפוק ושמחה.

אמא ובן חוו רגע אינטימי בזכות עבדכם המתבונן מהצד.

רפי אביב, מגשר מטעם הבית לגישור ויישוב סכסוכים

הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן

FacebookGoogle+LinkedIn

כתיבת תגובה