לא ויתר על הציונות וחזר לישראל אחרי 25 שנה

לא ויתר על הציונות וחזר לישראל אחרי 25 שנה

סיפורי האישי , אמנם נוגע לחיי הפרטיים ואולם בכוחו לקרוע צוהר כפתחו של אולם לצעד שנעשה בעתו. לא זו בלבד שמחק באחת ים של חששות מעתיד לוט בערפל ואי וודאות משתקת כמעט, אלא שאף הביא בעקבותיו רוגע ושלווה באשר לעתיד כלכלי ולא פחות חשוב, נפשי, בגיל שכל כך זקוקים לשניהם.

הסיבה שהחלטתי לשתף אחרים בחווייתי האישית של חזרה לישראל לאחר שנים רבות של שהייה בחו"ל, נובעת מהרצון (כן, גם הציוני) למזער חששות, דאגה, אי וודאות, ספק מכרסם וכל מה שעלול לגרום לישראלי היושב בחו"ל זמן רב, להימנע מהצעד שהוא כל כך שואף אליו (שיבה הביתה), עקב חשש ממה שמצפה לו (או נכון יותר, ממה שלא מצפה לו) זמן קצר לאחר הנחיתה בנתב"ג.

השנים בחו"ל לא השכיחו את אהבת המולדת

עשרים וחמש שנים של עשייה ברוכה בחו"ל, תרמו לכך שכל מחשבה על חזרה, תיהפך כמעט לסיוט ותגדע באיבו את הרצון לשוב ולחיות קרוב ולצד המשפחה והחברים שאותם השארנו מאחור לפני שניים וחצי עשורים. למרות ביקורי מולדת שנתיים שתמיד לוו בטעם מתוק עם הנחיתה, טעם אשר התחלף בחמצמץ בבדיקה הביטחונית בדרך החוצה בחזרה לניכר, ואשר הקלו מעט על הנתק הארוך והבלתי נגמר, למרות אלה, הרצון לשוב, תמיד פיעם ומיד הֹושתק , עת חשבנו על מה יקרה לכשנשוב.

חשוב לציין שהגורם המרכזי בהדחקת הכמיהה לשיבה הוא, הפן הכלכלי. בחו"ל, אתה מסכין לחיים של נוחות, אלא אם איתרע מזלך באופן מיוחד. משום מה הכול נראה שם בחוץ קל יותר להשגה וורוד יותר, גם אם הסיבה לכך היא, אי רצון להודות בינך לבין עצמך שבארץ לא פחות טוב ושבעצם למה נסעת? אין זה משנה. הדיסוננס הקוגניטיבי (השכנוע העצמי שלא טעית ובחרת בטוב ביותר עבורך) עושה הטיב את העבודה והתחושה היא כי טוב לך ואפילו מאוד. בכל ביקור בארץ, אתה מספר בהתלהבות לכולם כמה יפים החיים שם.

יד על הלב. בלילות ובשיחות נפש עם בן או בת הזוג, האמת צפה ועולה: כמה היית רוצה להיות בקרבת אלה שבאמת אוהבים אותך, אלה שמקבלים אותך על מגרעותיך, אותן אתה מנסה להסתיר כבר שנים מעיני שכנייך וחבריך לעבודה שם בסביבה הזרה, תמיד זרה, גם אם זהו נוף חייך מזה שלושים שנה.

הרצון לחזור נתקל בחששות מפני המציאות

מה נעשה בארץ? הרי לא חסכנו מספיק בשביל לחזור ולא לעבוד. פנסיה מסודרת? אין.  מי ייתן לנו עבודה בגיל כזה? איך נוכל להמשיך לעזור לילדים כמקודם? הכל מוביל להחלטה למשוך כאן עוד כמה שנים ויהיה מה שיהיה. קה סרה, סרה.

באביב 2013 חודשים ספורים טרם שובנו לישראל, נפלה אצלנו החלטה וממש לא מתוך הכרח, יכולנו להמשיך עוד ועוד. גמרנו אומר לא להסתפק בהתלבטות, אלא לנסות ולבדוק אמפירית את האפשרויות. השכלנו וניצלנו את הנגישות הרבה לים המידע האינטרנטי שהרשויות בישראל מעמידות לרשות התושב החוזר, גם זה הפוטנציאלי ובנינו לעצמנו (וכאן אני חייב מוסרית לתת את מלא הקרדיט לרעייתי) תכנית שתבטיח לנו חזרה חלקה עד כמה שניתן, לפעילות "ולחיים נורמאליים" כאחד האדם.gershon

מודעה קטנה גילתה לי את העולם חדש

במגוון החלופות שעמדו לרשותנו, צדה את עינינו  פתיחת הרשמה לקורס גישור "בבית לגישור וליישוב סכסוכים. לאחר שיחות גישוש ובדיקת התאמה כתאריכים, עלות, דרישות סף וכו', הבטחתי לעצמי מקום בקורס זה שנראה היה לי שהולם את ציפיותיי ואת מה שאני סבור שהם כישוריי ומה שעתיד לפתוח לי אופקים חדשים שיתנו לי הזדמנות להשתלב מהר וטוב (בע"ה) בשוק העבודה בישראל, ממנו נעדרתי רבע מאה.

מאחר ואני "תושב חוזר" פניתי למשרד הקליטה שהאיר לי פנים גם בתחום זה וכיסה את רוב עלות הקורס בהתאם להתקדמותו ולהשתתפותי בו.

העובדה שסיימתי את הקורס והוכשרתי והוסמכתי כמגשר ואף חבָרתי ללשכת המגשרים בישראל, קיצרה בצורה שלא תאמן את חבלי הקליטה. במהלך הקורס התוודעתי מקרוב לישראל האקטואלית ממנה נעדרתי עידנים, קבלתי "טיפים" לרוב ורעננתי את ה"צבריות" בעזרת חברי לקורס המגיעים מכל גווני ומגדרי החברה בישראל, ממקצועות שונים ובטווח גילאים מאוד רחב.

גיליתי את הישראלי שבי מחדש

בהיבט החברתי, רכשתי חברים חדשים, קולגות, "פציינטים" ועוד, זאת, בנוסף לקשרים ישנים שנשמרו בקפדנות ובפן הכלכלי, האופק המיידי שבישר על יכולת להשתכר ולקיים אורח חיים כלכלי סביר ונח לאחר שרכשתי את הכלים המתאימים לצורך זה,  היה אות לכך שהקשה ביותר מאחורָי ומכאן, השמים הם הגבול ואין הדבר תלוי אלא בי. ברצותי, אעבוד קשה ואשתכר בהתאם וברצותי אוריד "ווליום" ואסתפק במועט.

מקצוע הגישור פתח בפני אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות בתחום שאמנם היה מוכר לי מתחום עיסוקי כרב ראשי לקהילה. עם זאת, אָרגז הכלים אותו רכשתי במהלך הקורס ובחודשים שלאחריו ואשר היו עשירים מאוד בהשתלמויות בתחומים הקשורים וכן תרגולים והכוונות אינספור שהועמדו (ועדיין עומדים) לרשותנו ב"בית לגישור ויישוב סכסוכים", מגביר את המוטיבציה , מטפח את הכישורים ומקנה מיומנות בתחום חשוב זה, אשר רוכש לו אט אט ובבטחה את מקומו הראוי לו בשדה מערכות היחסים בחברה הישראלית. שדה זה רחב הינו: המעמד האישי על מגוונו הרחב (גירושין, מזונות, משמורת ילדים וכו'), יחסי עוסק מעסיק, פירוק שותפויות וחברות, ירושה ועוד . הציבור, המצביע תמיד ברגליו, נוטה יותר ויותר לכוון הגישור, במטרה לסיים את הסכסוך במהירות, בעלות כלכלית נמוכה, בהעדר הכפשות אישיות מיותרות ובסיכוי למצוא את הפתרון הטוב ביותר לשני הצדדים, היוצאים כשרוב תאוותם בידם, להבדיל מהליך שיפוטי ואפילו בוררות שתוצאותיהם ומחירם, מי ישורם.

ישראל היא עדיין ארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות. צריך לדעת להסתכל ולחפש

גם אם עדיין נטועים הנכם עמוק בסביבתכם בחו"ל וגם אם טרם ישבתם לדון בכובד ראש באפשרות לחזרה קרובה לישראל, ראוי וגם  רצוי ללמוד מניסיוני האישי (שאינו יוצא דופן) ולערוך בדיקה מעמיקה (וקלה לביצוע) במגוון האפשרויות העומדות בפניכם ואם עולם הגישור (שאינו מצריך ניסיון קודם) נראה לכם כאפשרות ההולמת את אישיותכם ונטייתכם, איש בשורה אנכי לכם: הדרך ממש לא ארוכה, ממש לא קשה, מרתקת מאוד, מלאת אתגרים והכי חשוב, מקנה סיפוקים כמעט מיידים, בכל הקשור להתלבטות המובנת, באשר לעתיד סביר על כל גווניו, עם השיבה לישראל מכורתנו.

אם תרמתי בשוּרות אלו ולוּ משהו, בהתנעתו של תהליך שלא ניתן להגזים בחשיבותו, והוא השיבה הביתה וסייעתי ולו במעט בפיזור חשש כזה או אחר, המנקר ומעכב בידכם מלקום ולעשות מעשה, והיה זה שכרי.כל טוב ולהתראות בישראל.

הרב גרשון מילצקי, מגשר מוסמך מטעם הבית לגישור וליישוב סכסוכים וחבר לשכת המגשרים.

הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן