האם ישראל פועלת למען האינטרסים שלה?

האם ישראל פועלת למען האינטרסים שלה?

נאומו של אבו מאזן בעצרת האו"ם חייב להוביל לשינוי מגמה בהתנהלות ממשלת ישראל מול אבו מאזן. בשנים האחרונות השקיעה ישראל מאמצים רבים בהסברת השאלה – למה אי אפשר לסמוך על אבו מאזן? טובי הדיפלומטים המייצגים את הממשלה והעומדים בראשה גם כן, טענו מעל כל במה שאבו מאזן אינו פרטנר, שממשלת הפיוס עם חמאס רעה, שאבו מאזן הוא מכחיש שואה, שהפלסטינים הם לא עם ועוד שלל עמדות, שמטרתן האחת היא הקפאת התהליכים וניסיון לניהול הסכסוך כפי שהיה בעשרות השנים האחרונות.

אותן הצהרות ורבות נוספות שהושמעו על ידי הממשלה, ניתנות לתיאור כעמדות חסרות תועלת, כאשר אנו עומדים מול שולחן המו"מ מול שכנינו מהמזרח. נרצה או לא נרצה בהתנהלותנו מול אבו מאזן, מתקיים מו"מ גם אם אינו רשמי, גם כיום. אמנם לא מדובר על המו"מ לשלום עליו אנו אוהבים לדבר כל כך הרבה, אך בפועל זהו מו"מ ממשי שמתקיים בינינו לבינם כבר שנים רבות. על כן על הממשלה להפסיק לחכות ליום בו  יישבו נציגיה עם מנהיג פלסטיני מוחלש שפועל למען האינטרס הישראלי, אלא להבין שגם אם לא יושבים באותו החדר, המו"מ מתקיים ולמען האמת הוא מעולם לא נפסק.

על ראשי המדינה להגדיר בצורה ברורה, מהם האינטרסים החשובים להם ולפעול על פיהם ורק על פיהם. רבים פותרים את התשובה לשאלת האינטרסים במילת הקסם ביטחון. אך האם ביטחון הוא האינטרס היחידי? ועל איזה סוג של ביטחון אנו מדברים? האם זה ביטחון צבאי או שמא מדובר על ביטחון כלכלי או אולי חברתי ותרבותי? עם חפץ חיים, חייב להבין שאין די בסוג אחד של ביטחון על מנת ולפרוח ולשגשג. עלינו לפעול למען אינטרסים נוספים מלבד הביטחון הצבאי שלנו, על מנת ולהגשים את חזונם של אבות האומה.הורד

בעקבות נאום האימה של אבו מאזן, חייבת ממשלת ישראל להפוך תקליט ולהפסיק לדבר מתוך עמדות אנטי פלסטיניות. עליה להתחיל להתמקד ולדבר על האינטרסים של מדינת ישראל בלבד. ככל שימשיכו ראשי המדינה להצהיר שאין לסמוך על אבו מאזן, הם יגלו שאמנם בקרב קהלים מסוימים בישראל, הם מקבלים נקודות על עוצמתם וקשיחותם. אך בפועל מבחינה ריאלית ובראייה אסטרטגית, הם יגלו שהם משאירים את זירת ההסברה ריקה להסבריו של אבו מאזן על החיים הנורמאטיביים להם שואפים הפלסטינים. ככל שאנו צועקים יותר שהם לא עם, הם מראים יותר תמונות של הרס ומוות שישראל גרמה להם בעזה. כאשר מתנהל מו"מ וצד אחד צועד שהצד השני אינו מתנהג יפה בעוד הצד השני מראה תמונות של ילדים מתים, ברור לכל מיהו הצד שהולך לקבל את התוצאה הטובה ביותר. צורת הסברה זו, משולה לאותו ילד בגן, שילד אחר לקח לו את הכריך שאמו הכינה. אותו ילד עומד וצועק על הילד הבריון שהוא קקי ופיפי בעוד אותו בריון לועס לו בהנאה את הכריך הטעים. לצערי כך גם אנו פועלים מול הפלסטינים. אנו ממשיכים לצעוק שהם לא פרטנרים בזמן שהם מקדמים מציאות בשטח, שתכפה עלינו את הפתרון הגרוע ביותר עבורנו.

אילו במקום להגיב בקריאה שאבו מאזן אינו משחק יפה ושהוא בעצם עושה לנו טרור מדיני (שם קוד לכך שהוא פועל למען האינטרסים שלו ולא למען אלו שלנו), היו אומרים ראש הממשלה ושר החוץ, שהם מאוכזבים מנאומו של אבו מאזן, אך בכל זאת מושיטים לו יד ומזמינים אותו לירושלים, על מנת ולנסות למצוא פתרונות לבעיות שהוא מעלה, היינו מקבלים תמיכה גדולה בעולם ולא נראים כסרבני שלום. קריאה לשיחה אינה וויתור ואינה מחייבת פינוי יישובים, היא בסך הכל מחייבת הקשבה באוזן פתוחה לצד  השני וניסיון למצוא פתרונות שיהיו הטובים ביותר לכל הצדדים. כל עוד אנו לא פועלים למען האינטרסים המהותיים שלנו ורק מתעסקים באכלו ושתו לי, לא ניתן לצפות לעתיד טוב יותר לישראלים.

בנימין נתניהו ידוע כשחקן שח מט ומנהל מו"מ מדופלם, ועל כן אין ספק שהוא מכיר את כללי ניהול המו"מ הקוראים לשיח אינטרסים במקום שיח עמדות. נשאלת אם כן השאלה מדוע הוא אינו פועל מתוך אינטרס אלא מתמקד בעמדות שאינן מקדמות את המדיניות הישראלית? האם ייתכן שעשרות שנים של הצהרות לוחמניות אליהן התרגל קהל תומכיו של ראש הממשלה, אינן מאפשרות לו שינוי בצורת ניהול המו"מ? ואם כך הוא הדבר האם ייתכן שראש הממשלה מבקש להביא פתרון כפוי מבחוץ שיאפשר לו לשמור על מעמדו כמנהיג שאינו מתפשר? ניתוח המציאות מראה שיש סיכוי סביר שזוהי האסטרטגיה על פיה פועל ראש הממשלה. ואם כן שהרי ניתן לשמוח שיש חזון ויש דרך אך מיד לאחר מכן להתאכזב מהחוסר בנוזל בעמוד השדרה…

מטעם אתר המגשר יניב שוורצמן, פירמת הגישור המובילה בישראל

הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן