גישור שפה פורצת דרך/ חנן אדד

גישור שפה פורצת דרך/ חנן אדד

חנן אדד, מגשר – גישור שפה פורצת דרך

פרק 1                              

"אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים, יהיו החטאים רבים. במידת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? אלא אני בורא אותו במידת הדין ובמידת הרחמים, והלוואי שיעמוד".[1]

מאמר זה ידון בשפת הגישור כשפה ייחודית, פורצת דרך המאפשרת שילוב בין שפת הדין לשפת הרחמים – שפה שתכליתה שלום.

בשנת 1992 התקבל בכנסת תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט ונקבעו בו דרכים ליישוב סכסוכים שלא בדרך של התדיינות בבית המשפט[2].

גישור  הוגדר כהליך וולונטארי בו צד שלישי ניטראלי, מסייע לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ישיר ובונה למציאת פתרון מספק ומוסכם לסכסוך קיים, מבלי שיהיה בידו הכוח לכפות עליהם פתרון כל שהוא .

  • למהותה של התפיסה הגישורית
  1. 1. מאפיינים מרכזיים בגישור:

בין מאפייני הגישור החשובים מציין מירוני [3] שלושה מרכזיים:

 המאפיין הראשון הינו העדר כפייה, וצורך בהסכמה מלאה של הצדדים לפתוח בתהליך, כדי שיהיה ניתן לסיימו בהסכם.

המאפיין השני הינו מעורבות גבוהה של הצדדים לסכסוך בתהליך, ולא של באי כוחם.

 המאפיין השלישי הינו האפשרות העומדת למגשר להיפגש עם כל אחד מהצדדים בנפרד, מבלי לפגוע בלגיטימציה של התהליך ובתפקידו כמגשר.

  1. 2. גישות ואסטרטגיות:

הספרות המקצועית עוסקת במספר גישות ואסטרטגיות בתהליך הגישור, שסיווגן מתייחס על פי רוב למטרה  המוגדרת בתחילת התהליך.

הגישור כולל מרכיבים תהליכיים, אשר חלקם מכוון לסיום הסכמי. לפיכך יש הרואים בהליך זה הליך ממוקד הסכם, ולאו דווקא הליך שהתמורה שלו הינה חברתית ,קהילתית ,מקדמת צמיחה , בחירה וכדו' (כפי שעוד יורחב בהמשך הדברים) .

גישור כמשא ומתן–                                                                                                                                                                 תהליך הגישור על פי תפיסה זו מניח, שקיימת בעיה לה צריך למצוא פתרון. ההתפתחות שתחול לאורך ההליך, על כן, הינה מעבר ממצב של "חוסר פתרון" למצב "שיש בו פתרון" [4] .

דרכו של המגשר תתבסס על מיפוי של נושאי המחלוקת, זיהוי האינטרסים,  התפיסות ,מיקוד הצדדים בהבנת האלטרנטיבה הגישורית ויצירת מחויבות לתהליך. הוא ינסה לפרק מסיחים שאינם העניין גופו (מיקוד בבעיה ובאינטרס באופן תועלתני ), יציג אופציות להגשמת האינטרסים של כל צד ויעסוק בבניית סטנדרט הוגן שיסייע לבחינת האופציות העומדות לפתרון .

המגשר- בגישה זו הינו צד שלישי ניטרלי, המומחה בניהול מו"מ .[5] [6]

גישור טרנספורמטיבי–                                                                                                                                                                             תפיסת הגישור על פי גישה זו מבקשת לראות בגישור כלי שמהווה מודל לשינוי חברתי, וזאת באמצעות שינוי שיתחולל במתגשרים ביחס  לתפיסת עצמם[7], ביחס לתפיסתם את  האחר וביחס לתפיסת האחר אותם [8].

ה"מתנה"  בה יזכו הצדדים על פי המודל, הינה היציאה מתוך התפיסה בה הם כובלים את עצמם והיכולת לגילוי רגישות ואכפתיות כלפי האחר כפרט וכלפי הקהילה ככלל .

בהליך גישור ברוח זו –תתרחש טרנספורמציה מהנקודה  התועלתנית הצרה לפתרון המחלוקת, אל עבר יכולת ההתמקדות הרחבה יותר בזולת ובטובתו.

כל  בעיה,  לפי הגישה הטרנספורמטיבית, הינה חלק אינטגראלי מתמונת המציאות באשר היא, וחלק ממהלך החיים השוטף. משום כך הבעיה כשלעצמה אינה  משמשת יעד לעבודת המגשר.

היעד הוא- בני האדם העוברים טרנספורמציה פנימית במשך התהליך, ונוטלים על עצמם אחריות. מודל זה הודגש והורחב במסגרת מודל ה"אישיות במרחבי הבחירה" , אשר יפורט בהמשך.

גישור נרטיבי–                                                                                                                                                                            

מניח במרכז את סיפורי המציאות בה בוחרים הצדדים להתמקד ואת המפגש בין הסיפורים ובין סיפורי המשנה [9], לשם יצירת נראטיב חדש.[10]

לצורך קיומו ידרשו המתגשרים למחויבות ולנכונות לפרק את סיפורם, ולבנות נרטיב חלופי תחתיו .

האסכולה הנרטיבית מניחה שמכלול התנסויותינו מאורגנות ומעוצבות על דרך של סיפור. ובהתאם לסיפורנו האישי נבנית התפיסה, המבט אודות  עצמנו ואודות אחרים .

הסיפור אינו מסתיים, אלא נוספים בו פרקים המאגדים את מכלול חוויותינו בהתאם לזווית  ההסתכלות שלנו, ואלה באים לידי ביטוי בתוך הסיפור. כל "אני " בסיפור הוא "אני" הנושא תפקיד ושליחות משלו.

את הסיפור הרחב שלו מביא הפרט גם לשולחן הגישור. כלומר- אל תהליך הגישור לא מגיעה רק העמדה, או האינטרס או הצורך הצר והספציפי שבא להידון, אלא מכלול שלם של נתונים: תפיסות, אמונות וערכים שעליהם מושתת הסיפור[11], כמו גם המפגש בין סיפורו[12] של המתגשר לבין האירוע הנתון בגישור, והקונפליקט המצוי  ביניהם לבין  הסיפור המרכזי שלי לסיפור שלי שלא מסופר [13] .

אסכולה זו תנתח את הקונפליקט בראיה רחבה שתכיל את מלוא הסיפור. הסיפור יהיה בנוי אמנם גם על צרכים[14]/אינטרסים, אך לא פחות מכך, על תפיסות בסיסיות ואמונות שונות– המתמצות, בעיקר, בתפיסתו של אדם את  זכויותיו .

האדם כידוע מחפש איזון, ההומאוסטזיס הוא צורך קיומי בתוכו. לפיכך, בשעה שהסיפור המסופר אינו חובק בתוכו זכויות וחובות הדדיות, תקשה תחושת חוסר האיזון  על הסיפור להמשיך ולהיות מסופר. ופה טמון הקונפליקט הפנימי [15].

גם הסיפור הקולקטיבי של זכויות הקבוצה אליה משתייך, מהווה תשתית לזכויות אותן מבקש אדם לעצמו, בבואו אל תהליך הגישור. (ופה המושגים החברתיים "מקובל " "נהוג" מכתיבים את זהותם של אלה ה"ראויים" לזכות זו או אחרת)[16]

ולכן יש להבנות קבלה עצמית של המתגשר את עצמו ,הכרה חיצונית .

האפשרות לעשות זאת הינה על ידי תפיסה אחרת ,תפיסה הסוברת שהכל אפשרי והכול מותר ו"האמת" הינה מוטלת בספק תמידי [17] , ולעולם אינה אחת ,כך שמתגשר מקבל לגיטימציה לאמת שלו וכן לגיטימציה לאתגר את האמת הזו ובכך בהעדר שיפוט אישי וסביבתי יכול המגשר לקבל ביתר פשטות את עצמו וכן הכרה סביבתית לאמת הסובייקטיבית שלו ,ואלו יאפשרו למתגשר להיחלץ מתוך סיפורו המרכזי הנוכחי להביט בסיפוריו האחרים ולהכיר בסיפורי המתגשר השני .

כלים להפרדת המתגשר מהבעיה ריחוק מהבעיה – באמצעות ניתוק והגדרה מחדש של "הבעיה " כחיצונית לאדם על ידי החצנת הסיפור הסכמה שתהיה כי הכול נכון – הכול "אמת" [18] אין מקום לגיטימי לשיפוטיות והמגושר זוכה להכרה ,לקבלה עצמית שהינו בסדר , כך שהכול פתוח והכל מותר [19] . יאפשרו לערוך את הניתוק בינו לבעיה שיאפשר לאדם לבחון את "הבעיה"[20] כבעיה כללית ולא כבעיה שלו[21] .[22] ניתוק אדם המצוי בתוך הקונפליקט יאפשרו לו להתבונן "בבעיה " [23] ובאופנים לפיוסה .

הגישור יעסוק על פי גישה זו בניתוק האדם מהבעיה הבנת ופירוק הסיפור לאירועים שיצרו אותו,[24] שמתוכם נגזרת פרשנותם של הצדדים ועליה ניתן לקיים דיאלוג בונה .

במציאות חיים המאפשרת אלסטיות והשתנות, כשהסיפור המסופר יוצר בפועל מציאות שאינה מאוזנת, יש בכוחו של סיפור חילופי[25] אמיתי והגון לבנות תמונת חיים מאוזנת ומיטיבה.

המוקד כאן אינו במספר אלא בסיפור שחובר על ידו, ובעצם בנקודת המבט הפרשנית שלו. לב העניין הוא בבחירה לראות, לפרש, לרכז את המבט במרחב אחר של התמונה .[26] [27]

גישור "במרחבי האני "-גישור כמרחב בחירה "

הגישור כמרחב בחירה הוא תהליך אשר במרכזו נטועה ההזדמנות לחופש בחירה, תוך מימוש הזכות להשתנות. לסברת המחבר, ראויים אלמנטים חשובים אלה להימצא בתשתיתו של כל הליך גישור איכותי. ועל כן  כוללת בתוכה גישה זו את כל הגישות גם יחד.  (על כך יורחב בפרק "בחירה חופשית- אבן יסוד בחיים ובתהליך גישור חפץ חיים").[28]

אסטרטגיות – גישור  מעריך / גישור מאפשר  [29] [30]

קיים רצף אסטרטגי על פניו נע המגשר, כאשר בקצה האחד של הרצף- מוצבות מטרות צרות[31] שכוונתן על פי רוב מצטמצמת לכדי הגעה להסדר צר וממוקד בנושא המחלוקת המוצהר. ובקצה השני- רצף המטרות הינו נרחב ומקיף קשת של נושאים. על כן מבקש הוא לתת מענה למרחב של צרכים, מטרות ונרטיבים, ישירים ועקיפים, תוך שינוי תודעתם של המתגשרים.

בעוד המגשר- המעריך (Evaluator) מתמקד בעמדות הצדדים לגישור, באינטרסים ובפתרונות הקיימים על השולחן (ולעיתים אף אצל המגשר עצמו) , הרי שהמגשר- המאפשר (Facilitator) ייתן מקום נרחב לקיום דיאלוג, מתוך אמונה שהצדדים מסוגלים לחולל שינוי .

בתחומי הגישות הללו, מתקיימת תנועה על הציר שבין מעריך –למאפשר:
מעריך רחב- מעריך צר .
מאפשר רחב- מאפשר צר .

מיקומו של המגשר על הציר, מותנה בהבנת  תפקידו של המגשר עצמו את תהליך הגישור. זו מתבטאת בראש ובראשונה בתפיסת עולם ראשונית (תפיסת תפקיד) במסגרתה יניח המגשר המעריך, כי זקוקים לו כמגשר לצורך מתן הדרכה בשל מומחיותו האובייקטיבית. ומאידך יסבור המגשר המאפשר, שעליו להניח אבני דרך לבניית דיאלוג שיאפשר לפונים אליו ליצור פתרונות ותובנות יציבים ופוריים אולי אף יותר מאלו שהמגשר יוכל לייצר ממקומו שלו .

לדעתו של המחבר,[32] יש צורך בזיהוי השלב בו מצוי התהליך. ועל המגשר המעמיד עצמו לשרותם ולטובתם של המגושרים (בבחינת "אני שלכם ובשבילכם") לבחור במינון המטרות הרחב או הצר, בהתאם לאשר זיהה. בד בבד עליו להיות ער לכך שזיהוי השלב יכול להיות זמני ובר שינוי.

 כך, לדוגמא,  בתיק גישור העוסק בהשתתפות שכנים בעלותה של חומה המפרידה בין החלקות הפרטיות. במקרה זה עסק המגשר בזיהוי מקורות המחלוקת, תוך שהוא  פותח ומתעניין במתגשרים  כבני אדם , כשכנים: " כמה זמן אתם שכנים?… איך מתנהלים חיי היומיום שלכם?" ועוד. לא ארכה השעה ואמר אחד השכנים- מהנדס במקצועו: "נראה לי כאילו באתי לפסיכולוג, המחלוקת מאוד פשוטה. אני טוען, שהשכן פלש לחלקה שלי ולכן צריך לקזז מהחוב את השטח שנלקח ממני בגין בניית החומה הגובלת בינינו. אני רוצה להזמין מודד שיבדוק האם אכן היתה השגת גבול עם בנית החומה, ואז נתקזז …" המגשר בדק את השאלה שעל הפרק, ויחד נבנה מנגנון שהעניק ידע ואמינות לסוגיה התוכנית. לאחר שסיימו הצדדים להעלות על הכתב את פרטי  ההסדר, ובטרם חתמו על הסדר הביניים על פיו ימונה מומחה ושמאי בתחומים האמורים, פתח "השכן המהנדס" ודיבר במר ליבו: " אני לא חותם. אשתו לא מכבדת אותי. תמיד כשאני עובר היא מפנה את הראש, והילדים שלהם לא משתפים את הילדים שלי בכדורגל … " (ובמילים אחרות: לאחר שאני חש רגוע ביחס למנגנון התוכני- שדן בטענות ובזכויות, אני פנוי לעסוק  ביחסי השכנות הרעועים, באופן תהליכי).

אם כן, הגישור נפתח ברוח תפיסת התפקיד של המגשר, תוך בירור וזיהוי הצרכים הסמויים המונחים  בעומק הסוגיה. יש להדגיש, שזיהוי נכון איננו כולל רק את אבחון הצורך, אלא גם את מידת המוכנות, האמון והנכונות של המתגשרים בכל רגע נתון.  לאחר מכן נימצא המנגנון הראלי- תוכני, אשר בנה מסד איתן לשפה משותפת, ולעבודה תהליכית שבמרכזה היחסים הבינאישיים.

 (המגשר שגה לטעמי בענווה חסרה ולמד. שכן, אין סוף ללמידה ולמידת הענווה הנחוצה להכלה ולהקשבה לאדם כמו לבשלותו)  .[33]

ככול שהמגשר יאהב את המתגשרים, תיוולד בו היכולת לראות את פנים פנימיותם, ומשם להנהיג את ההליך. סגולה זו הולכת בד בבד עם ענוותנותו  של המגשר. כך לעיתים, ככול שהמגשר גדל  בעיני עצמו ברבדים שונים יכולת זו[34] הולכת ופוחתת .

  1. יסודות הומניסטיים בגישור:

תפיסת הגישור כוללת גישות, אסטרטגיות ומאפיינים משל עצמה, כשיסודות הומניסטיים נשזרים כחוט מקשר ביניהם.

לפי לווינס (Levinas, 1986)- אינך יכול להבין את הזולת כהלכה, עד אשר תעמוד בנעליו. שכן, התמונה נראית שונה כאשר מתבוננים בה מזוויות שונות. וכל אדם רואה את המציאות מנקודת מבטו הסובייקטיבית. בעת הגישור מעניק המגשר לגיטימציה לסיפורו ולצרכיו של כל צד, מודעות לאמת שלו, והכרה בעולמו הרגשי.

בספרו "משחק ומציאות", מבהיר וינקוט (1995)[35] את חשיבותה של הסביבה להתפתחות והתנהלות הפרט באומרו, כי בתחילת דרכו של הילד האם היא האחראית על כך שבינה לבין תינוקה יתקיים מרחב פוטנציאלי. בהמשך, על הסביבה לספק לילד צורך חיוני זה. סביבה כזו קרויה בפיו: "סביבה מאפשרת" – מונח  המבהיר את אחריותה העמוקה של הסביבה כלפי הפרטים בה.

סביבה מאפשרת יכולה להיווצר,  בין היתר, כאשר מתקיים דיאלוג  מעצים ונטול שיפוט בין בני אדם. דיאלוג גישורי המתנהל  מתוך אהבת האדם באשר הוא, פותח פתח ללמידה ולרכישת תובנות שלא היו למתגשרים קודם ההליך.  והודות לכך מתאפשרת הבנה חדשה, משותפת, שנותנת לכל אחד מהצדדים הזדמנות לעשות את הבחירה שלו ממקום מודע ומועצם.

פרום[36] מאמין כי חברה המעודדת ומבטיחה ביטחון, צדק וחופש, בכוחה להוביל לאהבת החיים ולפעילות יוצרת של הפרט. התנאי החשוב ביותר להתפתחות חיובית זו היא הימצאותה של הידברות בלא הטפה, במחוות יותר מאשר ברעיונות, בטון הדיבור יותר מאשר במילים. חום וחיבה , חופש, היעדר איומים, דוגמא אישית, עידוד והעצמה יהוו בסיס ליחסי אנוש חיוביים. אין להטיף או להכריח אל הטוב[37] או כדברי מרטין בובר"אם תכריח את התלמיד לעשות את הטוב, תשניא עליו את הטוב"[38].

תפיסת התפקיד שלנו כמגשרים נעה בין מתן פתרון נקודתי לבעיה -תרופה לסימפטום, לבין- ריפוי,  המציע מענה רחב שנוגע בשורשי הקונפליקט. שפה רכה וקשובה, שפה הנוגעת מתוך אהבה וענווה ללא שיפוט וללא מורא- תסייע לזהות את הכבלים החוסמים את המתגשר, תאפשר לו להתבונן בפנימיותו, ולעשות בחירה שתמלא את ליבו סיפוק ושמחה. קשב מתוך אמפתיה יאפשר למגשר לראות את סבך לבטיו של המתגשר , וממקום זה להשרות עליו אמונה ביכולתו לפעול בדרך של בחינה עצמית והתבוננות , אהבה ופיוס עם עצמו.

לעתים המגשר עצמו חוסם את התהליך כשמשתמש בשפה דומה לזו שכבלה את המתגשר בכבליו. ויש פעמים שהמגשר, בחוסר מודעות, מביא לתהליך אף כבלים משל עצמו  .

אך בשעה שהמגשר המתגשר, כל אחד ממקומו, מבקשים לראות טוב, מאפשרים לדון את האדם [39]לכף זכות, אזי מתגשם הפסוק "עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו…" כאשר אנשים (מגשר כמתגשר ) מוצאים מעט טוב בעצמם ובזולתם ומסוגלים לדון לכף זכות, על ידי זה נהפכת השפה לשפה של זכויות וכל זכות היא כמו ניגון הפועל את פעולתו ליתר פתיחות והבנה , ומאפשר למתגשר לראות טוב  ולפעול טוב עם עצמו ועם חברו.

"…עיקר הניגון נעשה על ידי ברור הטוב מן הרע, שעל ידי שמבררים ומלקטין הנקודות הטובות מתוך הרע, ועל ידי זה נעשים ניגונים וזמירות…" (ליקוטי מוהר"ן)

  1. 4. בחירה חופשית- אבן יסוד בחיים, בתהליך גישור החפץ חיים:אנו מדברים על יכולתנו לבחור כנקודת מפתח בהבנת תהליך הגישור. האם אכן בכוחנו לבחור בכל עת ובכל מצב?

לפי פרנקל (2010)[40], המציאות של האדם היא מרחב אפשרויותיו,  והקיום שלו הוא מימושן . האדם לעולם איננו מוכרח להיטמע בעובדות חייו. כלומר היות אדם פירושו היות "בחירי"-בעל יכולת בחירה בכל רגע ורגע, ולא כבול ונשלט ע"י נתוני המציאות האובייקטיבית .  כלומר גם אם לא תמיד יש לנו שליטה על המציאות של חיינו, עדיין נותרת בידינו הבחירה איך להתנהל וכיצד להתמודד עם מציאות זו. הגשמת האני מתבטאת ביכולתו של האדם לבחור בין אפשרויות מגוונות ואכן, האדם בוחר כל העת. זוהי זכות שנטועה בשורש קיומו (גם אם לעיתים הוא מנסה  לברוח ממנה).

 כתב על כך ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות"[41]:

"אפשר ליטול מאתנו את הכול, כמעט. את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו,את חירותנו, וגם את היקר לנו – חוץ מדבר אחד: את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים לגורלנו ולא קורבנותיו".

כאמור, החופש לבחור הינו זכות וחובה בסיסיים ביותר. אך המציאות מעידה על כך, שככל שמעורבים בנפשו של אדם מחסומים פנימיים שונים כגון: חרדה, קנאה, גאווה, צורך בכבוד, בהכרה וכו'… מתקהה יכולתו לבחור אפילו בטובת עצמו  באופן נקי וענייני. נוצר בלבול בבחירה בין דפוס התנהגות ששומר על העצמי מפני כאב, פגיעה, אובדן, לבין בחירה בראוי ובנכון. הבחירה  מחייבת ומאלצת מחד, אך מאידך מזמנת אפשרות לחיות ולאהוב מתוך אמונה בטוב במסגרת  תהליכים של למידה , תיקון ושינוי. (אודות החסמים והקונפליקטים יפורט בפרק "בסבך הקונפליקט")

הסיטואציה הגישורית ערה לקשיים אלה ומבינה "שאין אדם רואה נגעי עצמו" ויותר מכך, אין האדם מוציא עצמו מין המייצר בו הוא נתון  כמאמר הגמרא [1]"אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים". המתגשר הוא בבחינת חבוש – חבוש בכבלי עצמו, והמגשר תפקידו לחזק ולהאיר למתגשר את כוחו שלו לפרימת הכבלים המחשקים אותו וכובלים את יכולתו לייצר בחירה נקייה ומתאימה לו.

בחירה מולידה אחריות. (ראוי לתת את הדעת לכך , שהמילה הלועזית, המייצגת אחריות היא:  Responsibility והיא מורכבת מהראשית  Reשפרושה בלטינית: עוד פעם, כלומר האדם  נושא שוב באחריות, ואם נכשל הוא רשאי לשוב ולקחת אחריות.(המילה אחריות בשפה העברית מורכבת מ;אח ,אחר,אחרי, אחריו).

בחירה בנטילת אחריות, ובנקיטת צעדים פשוטים וכנים למימושה, עשויה ליצור חווית שלמות ותחושות "שובע" נפשי ומנטאלי, אשר יבואו לידי ביטוי בתחושות של סיפוק ושמחה.

נדגיש, כי אותה בחירה בה אנו דנים איננה אקט חד פעמי וחד מימדי. בכל שלב בהליך זה נדרשת, כפי שצויין,

בחירתם של הצדדים והסכמתם, כשבתוך מרחב הבחירה ישנו מעבר בין מימדי בחירה שונים

איתם נפגשים בגישור כמו בחיים.[42]

וכמאמר הרב קוק "אין הפכים במציאות, אין טוב שלעומתו יש רע אבל יש מדרגות במציאות ,

יש טוב שלעומתו יש טוב יותר,עליון,חיים וחיין דחיין "[43]

 

 ממדים במרחב הבחירה הגישורי:

 שני ממדים עיקריים מצויים במרחב הבחירה הגישורי:

 ממד חומרי ממד רוחני [44] כך לדוגמא בממד החומרי (תוצאתי) נמצא בחירות כדלהלן :

– בחירה שאיתה אדם אינו מוכן להשלים[45]
– בחירה שאותה כדאי /נכון לאדם לקבל,  אך היא איננה  מונחת על שולחן הגישור .
– בחירה שאותה אדם מוכן  לקבל  (יכול "לחיות" איתה) – מטעמים של תועלת ,כדאיות ,סילוק המחלוקת וכו'

ממד רוחני (מישור התהליכי)

נמצא בחירות זהותיות, העוסקות בשאלה: מי אני מוכן או רוצה להיות בתהליך הגישור, ובחיים בכלל. ופה אנו עוסקים, בעצם, בבחירה בתפקיד: מי "אני "בוחר להיות.

המודל עליו נסמכת גישה זו הינו מודל אישיותי, הגורס כי לכל אדם זכות לבחור מי הוא: ילד- הורה- או בוגר. ולא פחות מכך מי הוא המגשר הנכון לתהליך: הורה- ממוקד שליחות חינוכית ופתרונות, או שמא ילד- הנפגע מחוסר כבוד המופנה אליו- או אולי בוגר המנהל חשיבה עם הצדדים , עם עצמו, ועם מגוון הסיפורים.

גישה זו אימצה את המודל העסקתי של אריק ברן וא. האריס, ומתייחסת לגישור כמרחב של השתנות בו מתאפשר למתגשר לבחור את תפקיד ה"אני" שלו.

באפשרותו לבחור האם "האני" נושא בתפקיד "הורה"- שיפוטי ומחמיר,  או אולי  "אני" בתפקיד "ילד"- פגיע, נעלב, ומוצף רגשית ואולי יבחר ב"אני" הנושא בתפקיד "בוגר"- שמכבד, שואל ,מתבונן , שמבקש להגיע  לפתרון שלם .
מרחב הבחירה מאפשר שינוי והשתנות[46], תוך החלפת תפקידים בהתאם להתייחסות הפרטנר ולזהותו[47]

יש לתת את הדעת לכך, שפעמים רבות מציג ה"אני" את תפקיד הילד/ הורה/ בוגר, באופן שאיננו מודע.

המגשר הרגיש יוכל לזהות את אותו "אני" המופיע בפניו (האם ה"אני" המדבר הוא בתפקיד ילד, הורה או בוגר או כמה מהם ) זאת לפי שפת הגוף שלו, על פי טון הדיבור, קבלת אחריות ובריחה ממנה ועל פי התנסויותיו והמילים העמדות ואף הסיפורים  אותן יבחר המגושר להביא לשולחן  .

משנעשה זיהוי התפקידים נפתח בחדר הגישור מרחב בחירה יקר ערך, ושדה המאפשר תהליכי השתנות חשובים , כשבמסגרתם ניתן מקום גמיש למעבר בין התפקידים. המתגשר יוכל אז לבחור את הבחירה אותה יהיה "שמח לקבל" מתוך התבוננות בהירה. כלומר- זו שתעניק  לו תחושת סיפוק וערך[48], בחירה מקדמת ב"אני הבוגר".

"יש פעמים, שחוזה אני בבעתה בנקודות שונות באופיי. מכיר אני בכך שעשוי אני אנשים אחדים, שאותו אדם שברגע מסוים ידו על העליונה, עתיד בהכרח לפנות מקומו לאחר .אולם איזה מהם הוא האמיתי ? כולם ביחד ? אף לא אחד מהם ? "  [49]

מי אני בוחר להיות … האם משה רבנו שביקש צדק, האם אפלטון שביקש תבונה, או אולי אהרון שביקש שלום  או יֵשׁוּעַ  [50]  שביקש אהבה? אולי ה"אני" שבפנים הוא עדיין מסתורי, טמיר ונעלם? ואולי  ה"אני" מכיל את כולם, ולעתים הוא נבוך ומבולבל .

טול דוגמא מחדר הגישור :

בני זוג לפנינו, והבעל מספר אודות זוגתו: "אני לימדתי אותה את זה … ואת זה … לקחתי אותה לפה ולשם…אמרתי לה שכך לא עושים, וכך כן צריך לעשות…" ועוד כהנה וכהנה אמירות .(הורה)

בת הזוג מתכנסת… מזילה דמעה …

המגשר: כשאת שומעת מה שדני אומר, מה זה גורם לך להרגיש? …

בת הזוג: שהוא בדיוק כמו אבא שלי … (ילד)

הבעל : עכשיו אני מאמין לה. סוף סוף היא מדברת בכנות…

הורה – מלמד, מטיף, שיפוטי, ילד – נעלב ,פגיע, מוצף רגשית, בוגר- מתבונן, שואל, לומד, מקבל .

המגשר :  איך היית מבקשת שדני יפנה אליך ? (בוגר)

בת הזוג : כשותף  כחבר .

המגשר: תני דוגמא – אני אהיה דני …

בת הזוג : הייתי רוצה שתשאל אותי, למשל, מה אני חושבת שטוב ונכון עבור דנית (ביתנו)? אל תגיד לי שכך וכך אני צריכה לעשות ,לא ביקשתי שתקריא לי מהספר שתלמד אותי. תראה גם אותי …

המגשר : ספרי בבקשה, איך את רואה את דנית?

בת הזוג: דנית ילדה מקסימה. פחות אוהבת ללמוד, אבל אוהבת מאד אומנות. היא זקוקה להמון חום ויציבות… …
הבעל : הבנתי . חשבתי שמה שאשתי  צריכה ממני , זה להראות לה את העולם, להכיר לה את החיים המודרניים, הרגשתי שהיא צריכה ממני להיות המדריך שלה[51]. אני, בעצם, מאוד רוצה להיות חבר שלה אבל לא יודע איך עושים את זה. אני מאוד אוהב אותה ומוכן לעשות הכל כדי שתחזור הביתה  [52].

חשוב לציין, שגישור במישור הבחירה הינו גישור בנגיעות, שביסודו מצויה המחשבה, כי דווקא צמצום מקומו האישי של המגשר יאפשר את בנייתו של מרחב הבחירה באופן מיטבי.  ורק בדרך של קבלה, שאלה והעצמה עשוי להיפתח עבור המתגשרים  אותו שדה רב חשיבות של השתנות והתקדמות .

בעבודתו של המגשר ישולבו מרכיבים מתוך המודלים השונים[53], תוך זיהוי – בחירת עיתוי ומציאת דרך ביטוי. דרכו תתאפיין בסבלנות, באמפתיה, בנינוחות, בקשב אוהב חד ורגיש, תוך שהוא משכיל לבנות את חדר הגישור המתאים והאפקטיבי ביותר עבור הנפשות הפועלות עם כל ייחודיותם.

  1. 5. מוטיבים מאפיינים במרחב הגישור:

המוטיבים המאפיינים את הגישור מטרתם יצירת מרחב בטוח , שיאפשר לבסס תקשורת בונה ומשתפת בין המגשר לבין הצדדים המתגשרים,  ואף בינם לבין עצמם.  כל זאת מתוך הבנה , שפתיחות נטולת מורא היא אחד המפתחות המרכזיים לדיאלוג כן בנושאים אשר מעסיקים את המתגשר. לצורך כך נבנה החדר כמרחב אפשרויות תוך שימת דגש על  צמצום מרבי של אזורי התנגדות[54]:

השתתפותם של שני הצדדים הינה בחירה וולונטרית– מציאות זו מפייסת חשש ופחד מפני כפיה ואובדן שליטה באלטרנטיבות .

 מתקיימת הקפדה רבה על ניטראליות[55] מצד המגשר-זו באה לידי ביטוי בהעדר שיפוט כלפי הנאמר בחדר, ובכך  שהמגשר איננו "לוקח צד" בדיון ואיננו מביא  עמו את האג'נדה הפרטית שלו.

 שמירה על סודיות, חיסיון– צריך להיות ברור לכל הצדדים שהדברים הנאמרים בין כותלי החדר אינם יוצאים את גבולות שולחן הגישור. הדבר מצמצם פחד וחשש מפני חשיפה ואובדן אינפורמציה, ומתאפשרת פתיחות ושיחה אמיתית ומקדמת .

התהליך שקוף וברור לכל הצדדים ללא  יצירת ערפול והסתרה. מצמצם את אזוריי הפחד מפני הלא נודע.

המגשר מגיש סיוע ולא כופה או מכתיב פתרונות . שומר על עצמיות הצדדים לגישור, ועל חופש הבחירה שלהם.

הזמנה לקבלת ייעוץ חיצוני בכל שלב משלבי תהליך הגישור .

סופיות  ומחויבות –הצדדים מחויבים בתום לב כלפי התהליך, ומודעים לכך שהמחלוקת לכשתסתיים תסתיים בהסכם.[56]

  • בסבך הקונפליקט

*מצבי קונפליקט בינאישיים:

מצבי קונפליקט בינאישיים מלווים את חיינו במסגרות השונות: ביחסי עבודה, ביחסים זוגיים, בין הורים לילדים, בניהול עסקים, במסגרות חינוכיות בין מורים לתלמידים ועוד. למעשה, חיינו רצופים קונפליקטים שחלקם אף הופכים למחלוקות ולסכסוכים של ממש.

  מציאות לא רצויה מולידה, לעיתים, חוסר נוחות, כאב, כעס ומצוקה. ההומיאוסטזיס המתערער בנו, מניע אותנו לפעול, ולנסות לשנות את המצב. פעמים אנו נוטים להשקיע אנרגיות רבות בתגובות של כעס, בנקמה, בתיקון הזולת או במאבק כוחני, וכל זאת כדי להוכיח את צדקת דרכנו. למאבק יכולים להיות רווחים, לעיתים יהיו גם ניצחונות. אבל לצד הרווח ותחושת הניצחון המתוקה, קיים  גם הפסד ניכר.

וכמאמר רבי שלמה אבן גבירול "אחרית כל קטטה- חרטה, ואחרית כל ענווה- שלום"

*מכשולים פסיכולוגיים בעת סכסוך:

מבחינה פסיכולוגית, עומדים בפני הצדדים מכשולים שונים בעת סכסוך:

  1. מכשול אחד הינו החיפוש אחר "צדק" ו"הגינות". הצדדים מחפשים יתרון הוגן וצודק על פני הסטטוס קוו.[57]
  2. מכשול פסיכולוגי נוסף הינו- רתיעה מפני הפסד. רווח והפסד מתקבלים באופן שונה בתודעתנו. כשרווח בסדר גודל מסוים אינו נתפס כחיובי, הרי שהפסד באותו סדר גודל ייתפס שלילי. כמו כן, אנו מגיבים לסיכון פוטנציאלי בתחום הרווח אחרת מאשר לסיכון בתחום ההפסד.
  3. מכשול אחר קשור לכך שקליטת מידע מוטית בד"כ לכיוון העמדה בה אנו מחזיקים, אל הכיוון האינטרסנטי שלנו. כך שכל אחד מהצדדים לסכסוך רואה תמונה שונה של העימות ושל הסיכויים לפתור אותו.[58] במילים אחרות, כל אחד מהצדדים, נוטה להתבונן באירוע ולפרש אותו דרך "משקפיו שלו", על פי נקודת מבטו הסובייקטיבית, בהתאם לתפיסותיו, אמונותיו, ניסיונו, רגשותיו ודעותיו הוא.
  4. על מכשול נוסף מצביע (1962) Rogers [59] שגורס כי "המחסום הגדול ביותר לתקשורת בין – אישית הדדית הוא נטייתו הטבעית של אדם לשפוט, להעריך, לאשר, או לדחות את אמירותיו של האחר או של קבוצה אחרת"
  5. חסם נוסף מקורו בצורך שקיים בתוכנו כבני תרבות ערכית, לחוש טוב עם עצמנו ולחוות תחושות של משמעות בעשייתנו[60]. לשם כך אנו מוכנים לעתים אף לכבול את עצמנו לאמת הסובייקטיבית שלנו ובלבד שתתאפשר לנו ההכרה בכך שאנו "בסדר".

 מוכרת לנו התופעה החברתית המצויה –זו שמתמקדת באיתור  אשמים. אנשים זועקים "המנהל אשם"  "מגיע לי…" "למה לא נתנו לי…"  "הוא לא בסדר" "הם לא בסדר" … כל אלה אינם אלא דרכי ביטוי לכמיהה אל  הרגשת ה"אני בסדר". כביכול, אם יתמעט ערכו של הזולת, אזי יעלה  ערכנו במקביל. וכך  במקום לחיות חיים של להיות בסדר, עוסקים רבים בהשלכת אשמה  על הזולת בבחינת "הפוסל, במומו פוסל". והרי הפגם אותו אנו מזהים אצל חברנו קיים גם אצלנו. שאחרת כיצד היינו מכירים אותו? [61]  אנו טועים לחשוב שעיסוק באחריותו של הזולת למצבנו יוביל אותנו לאיזון ולשקט פנימי, כשבעצם אלה הם רק "קביים" אשלייתיים ובלתי יציבים. ולכן המתבקש הוא, להביט אל תוכנו ולזהות את החיסרון.  כי רק על ידי תיקונו נוכל לצמוח ולהתקדם. מובן, שגם את הנטייה החוסמת של "השלכת האשמה  על האחר כדי לחוש טוב עם עצמו" , מביא המתגשר אל תהליך הגישור כחלק מעצמיותו . יש לזהות גם נקודה זו ולקחתה בחשבון, בעת התמודדות אפשרית עם התנגדויות .

משולחן הגישור:

בגישור בין חברה לעובד, סרב המעביד לפצות את העובד, ואילו העובד סרב לוותר על הפיצוי. תוך כדי תהליך הגישור הסכימו שני הצדדים לתרום סכום כפול מסכום המחלוקת ביניהם – לאחד מבתי החולים.

המגשר חיזק את בחירתם, ותוך כדי כך הקשה ושאל את המעביד והעובד, כל אחד בתורו:

אם היית נענה לעובד/ למעביד, מה אתה מרגיש שזה היה אומר עליך?

המעביד ענה: "זה אומר שאם אשלם , בעצם אודה בכך שלא הייתי בסדר. ואני הרי כן הייתי בסדר. הראש של העובד לא היה בעבודה, הוא איחר כל יום…  ואני חונכתי על יושרה וכו'…"

העובד מצידו ענה: "אם הייתי מוותר זה אומר, שאני מסכים לטענה שאני עובד לא טוב… בשעה שלא נתנו לי הזדמנות להוכיח את יכולותיי ופיטרו אותי שבועיים לאחר הולדת בני…"

המעביד שמע שהדרישה לפיצוי אינה נגדו, כמו כן שמע, שישנן דרכים שונות להרגיש בסדר ועם זאת לבטא יושרה.

העובד שמע, שהמעביד אף הוא לא פעל באופן אישי נגדו, אלא מתוך ערכיו שלו.

הנה כי כן, ניתן לראות כיצד במסגרת התהליך הגישורי, שני צדדים שמגיעים עם תפיסה מגובשת, מגוננים על עמדתם , ואז משנים את נקודת מבטם על הסיטואציה, וכך מתאפשרת עבורם בחירה חדשה מתוך חרות.

  1. פטרושקה קלארקסון (1999)[62] בוחנת באופן מעמיק תופעה מעניינת, המהווה חלק מאותם חסמים שנושאים עמם הבאים לחדר הגישור. אכנה חסמים אלה בשם "חבלי אכילס"[63].

מספרת המיתולוגיה היוונית אודות האלה תאטיס שנישאה למלך פאלאוס במקום לזיאוס מלך האלים היווניים, ונולד לה בן בשם אכילס. ביקשה תאטיס מזאוס חיי נצח עבור אכילס בנה, ושלעולם אי אפשר יהיה לפגוע בו (משאלת לב של כל הורה). היא נדרשה לטבול אותו בנהר החיים  "סטיבס", אחד מתשעת נהרות האלמוות.

היא אחזה בשתי אצבעותיה בעקביו של אכילס וטבלה אותו, ואכן הפך אכילס  חסין מפני כל פגיעה פרט לאותה נקודת אחיזה בה תאטיס אימו אחזה – בעקביו. פגיעה באותן נקודות בעקביו, תוכל למוטט ולנצח את אכילס הגיבור.

בבני האדם באשר הם קיימת נקודה רגישה שבשעה שהיא נפגעת, מתערערת יציבותם הנפשית. נקודה זו ייחודית ואינדיבידואלית לאותו אדם, ומהווה את נקודת אכילס שלו. יש שנפגוש נקודה זו בערכים בהם דוגל הפרט, לעיתים יהיה זה חסך או רגישות מיוחדת לנושא מסוים, תפיסה, או דעה שיונקת משורשים חינוכיים- תרבותיים, או לעיתים משאב פנימי מאוים  .

ערנות לדבר וזיהוי של אותה "נקודת אכילס", תאפשר למגשר להבין טוב יותר את סיפורו של המתגשר, את הקרקע עליה צמח הסיפור, ומה חוסם ומערער אותו כעת. כך נוכל לאפשר לאדם להתבונן בנבכי עצמו ביתר בהירות ולהגיע לתובנות משל עצמו .

לפיכך, נדרשת שפה ייחודית שתאפשר התנהלות רגישה במסדרונות הסכסוך בין בני אדם. שפה שנותנת מקום לסיפורים, לחסמים השונים, מתבוננת ומעצימה את האדם על מנת שיוכל לגייס את מיטב כוחות ההתמודדות שלו.

  • שפת הגישור

*שפה ומשמעויותיה:

שפה, על פי מילון אבן שושן, היא לשון, אוצר המילים שאדם משתמש בו כדי להביע את צרכיו. על פי ויקיפדיה[64], שפה מוגדרת כמערכת סמלים מורכבת המאפשרת לקודד מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. השפה משמשת לארגון מידע וכאמצעי תקשורת, והשימוש בה חשוב בכל תחומי החיים.

בראשית בריאתנו דיברו כל בני האדם באותה שפה. ריבוי  השפות , ובלשון המקראית "בלבול השפות" מקורו במגדל בבל, אשר היה מגדל גבוה אותו בנו בני אדם בארץ בבל כדי "לעשות להם שם". בניית המגדל טמנה בחובה משאלות של גאווה והתנצחות עם בורא עולם, ולכן בלל הקב"ה את שפתם, הפיץ אותם בכל העולם וכך חדלו בני האדם לדבר בשפה אחת משותפת ונוצרו השפות השונות[65]. ממוטיב זה ניתן ללמוד על משמעות השפה כתקשורת, ועל חשיבות בהירותה, הכוונות הטמונות בתוכה , ומהו הנזק  שעלול לגרום מגדל אשר בנוי על חסר של שפה.

בשפה ישנו מרכיב של  לשון- דיבור, כמו גם כתיבה, קריאה והקשבה. השפה הינה גלויה וגם סמויה, בהירה ומתפרשת. היא נחלת כל חי ומתקיימת גם בתקשורת בין בעלי החיים לבין בני האדם.
אנו לומדים להתאים את השפה לקהל היעד – ישנה שפה שבה אנו פונים אל חברינו, אל הורינו, אל ילדינו, או אל עמיתים לעבודה.

לא רק השפה משתנה בהתאם לסיטואציות המתחלפות, כי אם גם יכולת ההכלה והקבלה שלנו את אשר מדובר הינה תלוית הקשר:  במצב הייחודי, בזהותם ובאופיים של בני- השיח, ובשפה- במילים ובטון הדיבור בהם נעשה שימוש. לדוגמא:  יש ואני שומע משפט, או שאלה המופנים אלי, ואלה גורמים לי "להתכווץ". אך לא אחת אני הוא המשמיע  מילים ופוגע בזולתי. יש ואוכל  לקבל בנחת את הנאמר מפיו של האחד, בעוד שכל מה שאומר האחר יוצר אצלי התנגדות (גם אם דבריו נכונים ).  כדבריה של מתגשרת: "מפי חברתי הדברים נשמעים טוב, אך מבעלי הדברים גורמים לי להרגיש קטנה".

בסעיף הבא נעסוק בפרשנות הסובייקטיבית, שמהווה מרכיב חשוב בשאלת היכולת לקבל ולהכיל את הנאמר.

*פרשנות הגנתית ופרשנות מקדמת:

 

ראשי התיבות א.פ.ר.ת כך למדתי ,פירושם א-אירוע נתון  פ-פרשנות שלי ר-רגש שאני מפתח בעקבות פרשנותי ובסוף ת-תגובה[66].

בסכסוך שכנים שהגיע לגישור[67] במסגרת פרקטיקום ב"גומא", אמר אדם לשכנתו: "יש לנו עוד 70 שנה לחיות זה לצד זה". בעלה של השכנה התרעם "מי אתה שתקבע כמה שנים יש לאשתי לחיות?" ברור שכוונתו של הראשון הייתה לומר: בואו ננסה לחיות בשלום היות שצפויות לנו שנים רבות יחד, ואילו השני פירש את כוונתו כשתלטנות והתנשאות. מובן ששתי המשפחות היקרות והחשובות היו חסומות מלראות אחת את רעותה, ואין ספק בלבי כי במידה שהיו צריכות לגשר בין שכנים אחרים היו עושות זאת בהצלחה מרובה.

אם כן מדוע אני מסוגל לראות דברים כהווייתם באופן מאוזן ושקול כשמדובר בעניינו של אחר, ואילו כשמדובר בי עצמי ובאינטרסים שלי אני מאבד לעיתים יכולת זו?

ניתוח מעמיק מלמד, כי בשעה שמתקיימת בנפשו של אדם תחושה של איום על ה"אני" הפנימי, תחושה של פגיעה בעצמיותו  ובשורש קיומו, הוא מזדעק ומתקומם כדי להגן על עצמו מפני פגיעה וכאב (פגיעה בדימויו העצמי, בתחושת הערך , במסוגלות שלו וכד'…) ואז נולד "אני" אחר – "אני" מתגונן "אני" פוגע, נפגע ,נעלב "אני" בורח.

תגובתו לאיום תהיה תגובה הגנתית שמטרתה להדוף את האיום ויהי מה, והוא יבטא זאת בדרכים שונות. אולי בתוקפנות, או בהצדקת עצמו, בעיוורון לזוויות שונות בתמונת המציאות, קנאה, זעם וכו'…

יש להבין, שאותו איום על ה"אני" איננו עובדה אובייקטיבית מוצקה, כי אם תחושה סובייקטיבית לחלוטין אשר קשורה קשר הדוק גם בפרשנות שנתן האדם למציאות שלפניו. פרשנות המזהה איום- תוביל לתגובה הגנתית . וכך נמצא, שהאדם המאוזן והשקול בדרך כלל הולך ומשתעבד לפרשנותו ההגנתית ההופכת לרועץ לו.

בעזרת השפה הגישורית המאפשרת והמכילה, יוכל תהליך הגישור לסייע למגושר לעשות שימוש מושכל בכוח הבחירה שלו. המגשר יעצים את המגושר כך שיהיה מסוגל  להתבונן בתמונת המציאות המלאה, לראות גם את נקודת המבט הסובייקטיבית של הצד השני, ולבחור בשיקול דעת בפרשנות מקדמת, אשר תוביל אותו למקום  נכון מתאים ושלם  יותר עבורו.

מספרים בגמרא אותה למדתי לראשונה מפי מאמני כבוד השופט מ.דרורי:
אודות הלך שהיה  מרקד ברחובה של עיר. שאלוהו "על מה השמחה?" אמר להם "יצאתי מבית הדין ", "וזכית?" ענה להם "לא". התפלאו "ואם כך על מה אתה שמח?" ענה להם "על כך שאיני גזלן".[68]

כלומר, קולות אחדים יכולים להתקיים באדם בעת ובעונה אחת[69]. הקול האחד בתוכו יכול לומר:  "אם אשלם לזולתי, משמע שאני מודה בכך שאני גנב. הקול האחר יכול לומר:  אם אשלם לו סימן הוא שלבטח איני גזלן. לאיזה קול יקשיב? איך יבחר לפרש את המציאות שבה הוא נתון?

ובכן, כאמור, הפרשנות למציאות נתונה כולה בידינו . עלינו לזכור זאת ולהיות מודעים לכך בבואנו לקבל החלטות .

*שפת הגישור- שפת השלום:

תפיסת השלום כערך ביישוב מחלוקת היא תפיסה המנחה כל דיין במשפט העברי. כל עוד האמת אינה ברורה לדיין מוטל עליו להקדים פשרה לדין[70]. היסוד לתפיסה זו הוא שהכרעה מוסכמת עדיפה לעולם. ומעלת הגישור המפשר היא בעצם היותו תהליך הטומן בחובו פוטנציאל לשלום והשלמה ממנו יוצאים שני הצדדים כשאין הם טוענים עוד איש כלפי אחיו.

ראשיתו של השלום כערך ליישוב מחלוקות מצוי כבר  בימי בראשית כאשר התגלתה מחלוקת בין רועי הצאן של לוט לבין רועי הצאן של אברהם אבינו. אברהם שהיה רודף שלום הציע ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך…הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי…וייסע לוט מקדם, וייפרדו איש מעל אחיו".[71]

המשך התפתחותה של תפיסת השלום כראשית גישת הגישור, נטבע בספר ויקרא כאשר מוטלת על ישראל המצווה "ואהבת לרעך כמוך". על בסיסה  ניצב הכלל האומר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ואידך זיל גמור…ממצוות אלה נגזרת, למעשה, התורה כולה.

המהר"ל בספרו נתיבות עולם 'נתיב אהבת הרע' מסביר את חשיבות העניין בכך שהאדם נברא 'בצלם אלוקים' וכאשר אנו אוהבים ומכבדים זה את זה , יש בכך משום הכרה בנשמתו האלוקית של האדם , ולאו דווקא הכרה באינטרס שאנו עשויים למצוא בו.

המגשר הראשון בשפת גישור זו של "ואהבת לרעך כמוך" היה אהרון הכהן, שהיה משבעת הרועים של עמנו. אהרון הכהן פעל למען הבאת שלום בין יריבים, הכבולים בכבלי קנאה, כעס, זעם, רדיפה וכו' בהבנה שכדי לחלצם ממצב זה, מותר אפילו לשנות מן האמת הצרופה אם הדבר אכן נדרש.

וכך סיפרו -היו שני אנשים שרבו זה עם זה, היה הולך אהרן ויושב אצל אחד מהם ואומר לו: "ראיתי את חברך פלוני, מטרף את לבו ובוכה בדמעות שליש ואומר: 'אוי לי שכך אמרתי לחברי, היאך אשא את עיני למולו ואראהו, בושתי וגם נכלמתי שאני הוא שחטאתי לו", ויושב אהרן ומדבר על לבו, עד שמסיר קנאה וכעס מלבו. ולאחר מכן היה אהרן הולך ויושב אצל השני, ומדבר על לבו כאמור עד שמסיר קנאה מלבו. לימים היו נפגשים זה בזה והיו מנשקים זה לזה ועושים שלום ביניהם. וכיוצא בזה היה עושה במריבה שבין בעל לאשתו.

העיסוק בגישור- בהשלמה בין סיפורי חיים שונים ומקוטבים , ובעולם תוכן שביסודו מונחת בחירה מתוך חירות נדרש מעצם מהותו לשפה מכבדת. זו תאפשר את אותם מרחבים של בחירה, ותלמד את הצדדים דרך לבחינת  המציאות ולהתנהלות בתוכה באמצעות שיח יעיל, מתוך הבנה כי הפתרון לבעיה טמון בנו ובאופן שבו ניבחר להביט במציאות, ומשם להגיע להסכמות. כלומר המפתח להבנה הדדית טמון בשפה, ובאיכות השיח אשר מתקיים בחדר הגישור.

כפי שלמדנו, הפרשנות שלנו לאירועי החיים היא בידינו –הגישור בא לסייע למתגשר לעשות שימוש בכוח הבחירה שלו,לעזור לו להשתחרר מתחושות האיום הסובייקטיביות .  הכלי הוא השפה שתאפשר למתגשרים כמו לכל אחד מאיתנו, להתבונן ולבחור בפרשנות מקדמת.

שלמה המלך אמר: "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם …"[72] . רוך, שמחה, צניעות, עידון והכלה מהווים שפה שמאפשרת למתגשר לקחת אחריות וליטול לידיו את הבחירה.

 בעזרת הרוך אנו מלמדים את הצדדים בגישור על עולמו הסובייקטיבי של האדם העומד מולם, ומאפשרים להם להבין את עולמם שלהם.

המענה הרך הוא הכרה בלגיטימיות צרכיו של האדם  האחר, ובאמת הפנימית שלו. הכרה בטוב שבו, הכלה של רגשותיו ועולמו, הבנה נקייה לרחשי ליבו (ללא איבוד העצמי), תשומת לב אל  הנקודה  הסובייקטיבית שמתוכה הוא מתבונן במציאות, מתן מקום לסיפורו הייחודי, איש- איש והסיפור אותו הוא נושא עמו.

המגשר הדובר את שפת הגישור – דובר את שפת השלום הרכה, הלא שיפוטית, המעודדת פתיחות, המכבדת, מקרבת, המדבקת בין הצדדים . בעזרת השפה ומגוון אפשרויותיה הוא מזהה – את "האני"[73] המדבר מתוך גרונו של המתגשר, את הנרטיב והאינטרסים של אותו "אני" הטוען טענותיו. מזהה את החסמים של "האני הנבחר" ומה הם משרתים. בד בבד מזהה את חסמיו שלו כמגשר: איזה מדמויות ה"אני" שבתוכו עולה ברגע נתון. כמו כן,  הוא בוחר את העיתוי- לנגיעה באני, מזהה ומתכנן את שלבי ההתקדמות בתהליך דרך ביטוי-  בחירת הכלים המתאימים לכל שלב ושלב. כחלק מהשפה הגישורית משתמש המגשר במודלינג, שיחה בין קולות אמביוולנטיים, בשיקוף, שאילת שאלות, בניסוח מחדש, שתיקה, היזון חוזר, משחק תפקידים וקולות , היפותזות, סיפורים, העצמה ולעיתים פרובוקציות.  וכל זאת כדי להביא את הצדדים המתדיינים לשלום ולהשלמה.

כדבריו של רבן שמעון בן גמליאל:

"על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום. שנאמר, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

*גישור – שפה פורצת דרך:

מכל אשר נאמר אנו למדים, כי אכן לפנינו פריצת דרך. פריצת דרך                                                                                                                                                                                                                                                    אל עולם ה"אני" המורכב והרגיש, שעוטה דמויות, מכוסה קליפות של טענות, אינטרסים, וחסמים רגשיים. ומתוכו ניתן להגיע לידי שינוי  תפיסתי בתוככי מערכת ההתדיינות המשפטית.

כאמור, לא עוד רק שופט או בורר, אשר בידם כוח ההכרעה והפסיקה בסוגיה. כי אם שני צדדים המסתייעים בגישור ויוצרים תקשורת ישירה ומקדמת ביניהם  כדי להגיע להשלמה , לשלום ולמתווה מוסכם. בפועל הצדדים המתדיינים הם אלה ה"כותבים" את פסק הדין שלהם. בשפה הגישורית ניתן לומר, כי המתגשרים בוחרים בעצם מי הם, בוחרים את זהותם .

בנוסף לכך, מאפייניה של שפה המושתתת על יחס אנושי ומכבד כלפי בני אדם, על שימוש בשפה רכה, חסרת ציניות ואוהדת-  מאפשרים לתהליך הגישור לפרוץ דרכים  תקועות וחסומות, לגבור על מכשולים רגשיים , ולפתוח מרחבים חדשים  להתבוננות שונה במציאות.

 וכך מתגלות במרחב השיח הגישורי אפשרויות חדשות שלא נראו קודם לכן, ובעקבותיהן הולכות ונבנות בחירות שלמות יותר, מועילות ומקדמות .

 אם אנו מאמינים שיעודנו ומהות קיומנו טמונים בהושטת עזרה,

הרי שמימוש אותו יעוד עשוי לבוא לידי ביטוי במענה הרך, האוהב, המכבד והמאפשר.

אם נוותר על שיפוט הזולת, ונאמין בכך ששופט הבוחן כליות ולב ישנו רק אחד והוא היושב במרומים,

 אם נאמין שהבחירה בטוב היא מקור האיזון של נשמתנו ונדע להנחיל זאת לאחרים,

 אם נשכיל לזהות משבר כמשבר, ולא נראה בו מעשה  התנגדות אישי כלפינו,

 אם נאמין שבכוחנו  לראות את הזולת מבלי לאבד את ייחודנו, ונדע להקשיב לו באותה אהבה בה היינו רוצים שיקשיבו לנו,

  הרי שהגשמנו את שפת הגישור, ובכך נבנה בכוחנו אנו את חברתנו ואת  עמנו.[74]

"האני" במעגל החיים

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים
עת ללדת ואת למות

עת לטעת ועת לעקור נטוע
עת לבכות ועת לשחוק
עת ספוד ועת רקוד
עת לחבוק ועת לרחוק מחבק
עת לקרוע ועת לתפור
עת לאהוב ועת לשנוא
עת מלחמה ועת שלום…"[75]

סדר ועימוד ראשוני למאמר גישור שפה פורצת דרך שראה אור ב-9/2010 ; הגברת אתי סהר
עריכה מקצועית  למאמר גישור שפה פורצת דרך ;ד"ר אפרת ויגננסקי,עו"ס מיכל אדד
עריכה לשונית ומקצועית למהדורה זו של הספר "המגשר ואני" ; הגברת רותי דפנה                   

                                

[1] בראשית רבה פרשה יב, טו.

[2] גדות, ש.

[3] מירוני, ד.

[4] ,  Winslade, John & Gerald Monk

[5] רוג'ר פישר ווילאם יורי, סיכום חיובי ,תל אביב,כיוונים1983

[6] Ury,william.getting past no,Bantam Books,New York,1991

[7] קבלה עצמית

[8] הכרה

[9] הנסתרים מעיני הקורא

[10] מונק וווינסלייד

[11] הסיפור המסופר והסיפורים שאינם מסופרים

[12] סיפור חייו כפי שנכתב על ידו, אל מול הסיפור כשהוא כולל את הקונפליקט הנדון. מהות הקונפליקט נעוצה לרוב בכך, שהמפגש יוצר מתח שאינו  מתיישב, או שהפרט אף מתנגד לכך שיתיישב.

[13] לא מעט פעמים הסיפור המרכזי ,זה המסופר מחביא סיפורים אחרים שהמספר רואה בהם (סובייקטיבית) פחות "מחמיאים"

[14] צרכים- גם התאמה וגם מתח והתנגדות בין סיפורו של אדם לבין האירוע, הינם  צורך.

[15] הקונפליקט בין הסיפור שכותב אדם בחייו לבין המקרה שאירע, היעדר הסימטריה וההדדיות בין הסיפור הפרטי  לבין המקרה, הסתירות שמתגלות בתפיסה העצמית- כל אלה יכולים להביא לידי כך, שאדם יבקש לשנות את סיפורו ולא להנציחו.

(למשל: "כל החיים הייתי פראייר, אני לא מעוניין בכך יותר"– מפגש עם תחושת ניצול )

[16] הסיפור יכיל קבוצה, חברה, תרבות, חובות זכויות ערכים וכו'

[17] האמת הינה סובייקטיבית מתחלפת וברת שינוי תמידי ולעולם אינה "אחת"

[18] ."תחת הכותרת הכל אמת"  כי אין אמת בכלל או כי אין אמת אחת .

[19] ראה דה בונו – מדריך לחשיבה יוצרת – דרכים חדשות לפתרון בעיות הוצאה לאור כנרת 1988 פרק 10 .שפיטה מושהית.

[20] החצנת המקרה – הגדרת הבעיה – הגדרת בעיות המשנה – ניתוק והפרדה בין הבעיה לאדם החובק את הבעיה .

[21] ברובד בה קיימת זהות בין האדם לבעיה הניתוק בין האדם "לבעיה " כמפתח שימנע מהאדם לחוות חוויה של ביטול הבעיה כביטול עצמי יאפשר לאותו אדם מקום על ידי הרחבת הקבלה העצמית וההכרה החיצונית לבחון את הבעיה כחוקר פותר בעיות לגיטימי – ניתוק ,פרספקטיבה ככלי המאפשר ניתוק לטעם המחבר בליווי העצמה יאפשרו לאדם לשחרר עצמו מכבלי עצמו ומכבלי החברה בהם כבל את עצמו .

[22] זה הוא רובד נוסף במערכות היחסים שבין אדם לבעיה , המאפשר העמקה והבנה שכל בעיה העומדת בפני עצמה הינה פתירה ,ובאין סוף דרכים ואפשרויות  ואך "האני" הכבול בתוך הבעיה ולעיתים "האני " שניזון ממנה יוצרים את המציאות הקונפליקטואלית  שלעיתים ניזונים האחד מהשני ויוצרים  את הסיפור .

[23] "כבוגר" – ראה ברן

[24] תפיסות הצדדים

[25] לעיתים על ידי החצנת סיפורי המשנה העומדים בצל הסיפור המרכזי

[26] מגשרים שונים, העובדים על פי גישה זו נוטים לעיתים ליטול על עצמם את מלאכת בנית הסיפור החלופי. אחרים רואים בכך התערבות פחות מתאימה, ויש המאפשרים למתגשרים לבנות /לכתוב את הסיפור בעצמם. במקרה בו  היצירה קשה על המתגשרים ניתן להציג /לספר מספר סיפורים ולהזמין את המתגשרים לבחור ו/או להמשיך ו/או לשכתב את סיפורם בבחינת "את פתח לו" .

[27]  ראה ובהרחבה בספרו של המלומד עו"ד יוני נפתלי "מעשה גישור " הוצאת מסדה 2011 .

[28] מתוך תובנות שנרכשו מתלמידים וממתגשרים, אשר  ראו אור במאמר "גישור שפה פורצת דרך" וכן בחוברת קורס משפחה 2010 .

[29] לאונרד ריסקין  Riskin L. Understanding mediators Orientations, Strategies, and Techniques. Harvard Negotiation Law Revue vol. 1:7 Spring 1996

[30] ראה ובהרחבה בספרו של המלומד עו"ד יוני נפתלי "מעשה גישור " הוצאת מסדה 2011 .

[31] וגם סיפור צר

[32] ויש חולקים על כך, וכבודם במקומם מונח ומוצדק

[33] האחריות על השגיאות בהליכי גישור היא על המחבר.

[34] יכולת- לראות את האחר ממקומו שלו.

[35] ויניקוט (1995)

[36] פרום

[37] פרופ' מ.אדד תשמ"א- ניב המדרשיה

[38] בובר

[39]  לדון את האדם – האדם יכול להיות אני בפני עצמי, זה שכרגע יריב לי, ואף המגשר בפני עצמו

[40] פראנקל, ו. (2010). הרופא והנפש. אור יהודה: דביר.

[41] פראנקל, ו. (1981). האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: דביר.

[42] שם ח. אדד. 4/2010

[43] איגרות הראי"ה תנה

[44] יש שיכנו ממדים אלו בשם  מישור תוצאתי, ומישור תהליכי.

[45] איננו יכול "לחיות" עם בחירה זו.

[46] הסתכלות עסקית מאפשרת השתנות " כמה שווה לך שהוא יצא מהדירה …" בכמה שווה לך להישאר בדירה " כמה שווה לך לצאת " מה צריך לקרות כדי שתזכה לשבת ליד כיסא הכבוד …

[47] ראה ד"ר אריק ברן – הניתוח העסקתי(1956)

[48] בחירה במדד הרוח

[49] סומרסט מוהם

[50]  ישו לפי המאמינים בנצרות או עיסא לפי המאמינים בדת האסלאם

[51] בגישה הנרטיבית נראה בכך את הסיפור שלו או חלק ממנו

[52] מעבר מהורה – לבוגר

[53] כדלעיל

[54] בצמצום התנגדויות הכוונה בראשית צמצום התנגדויות טבעיות שההליך מזמין איתו ,כדוגמת חדירה לפרטיות, פחד מחשיפה, חשש להשפעה או לפערי כח שיהיו לרעת המתגשר ,חשש מאיבוד אלטרנטיבות אחרות ,איבוד זמן, ממון, כנות ומחויבות של הצד השני מאידך גיסא ישנן התנגדויות העולות במרחב בו קיים אמון, והתנגדויות אלו מזמנות לא פעם התבוננות  רחבה יותר, ומאפשרת דיאלוג כן ברבדים עמוקים.

[55] היכולת של המגשר להאמין כי האמת שייכת לצדדים ולא לו תאפשר לו להרחיב את מרחב הניטראליות .

[57] לעיתים מבטא גם את הצורך בהכרה ש"אני בסדר", כמו גם את ההכרה בעוול שנגרם לי.

[58] רוס, ל

[59]  Rogers, C, R.(1962) Communication:its blocking and its facilitation,N.W.Y.

[60] קבלה עצמית

[61] כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל". תלמוד בבלי, קידושין, דף ע,עמוד ב.

[62] קלארקסון, פ. תסמונת אכילס : התגברות על הפחד הסודי מפני כישלון . הוצאת אח.

[63] תובנות שעלו בתוכי,  בעקבות שיחות עם אבי פרופ' משה אדד.

[64] wikipedia

[65] ספר בראשית יא ,א- ט

[66] אלפרד אדלר

[67] מגשרות הגברת אורלי שחר ומלי אריס (פרקטיקום )

[68] תוספתא סנהדרין א.

[69] אמביוולנטיות

[70] טור חושן משפט, סימן י"ב הסמ"ג  פד"ר

[71] בראשית י"ג, י"א

[72] . משלי טו, א כה טו

[73] "אני" ילד –"אני" הורה – "אני"  בוגר

[74] מכל מלמדי השכלתי מהורי,מורי, רעייתי, ילדי, חברי, עורכי המאמר, המתגשרים, ותלמידי- שהם הטובים שבמורי יותר מכולם, תודה לכולכם .

[75] קהלת פרק ג'