הטוב ביותר יפסיד – אלי טביב מול אריאל הרוש

הטוב ביותר יפסיד – אלי טביב מול אריאל הרוש

מי מאיתנו, ספורטאים מקצועניים וחובבים, אוהדים ופעילים, לא מכיר את המושג "עונת המלפפונים"? לאלה שלא מכירים,אל תרגישו שלא בנוח :רווח נקי שלכם.

בעונת המלפפונים עוסקים לא בספורט עוסקים בלריב. וזה כולל את כולם: שחקנים מול בעלי קבוצות,  בעלי קבוצות נגד שחקנים, אגודות ספורט נגד בעלים חדשים , ספורטאים נגד מרכזי ספורט, בעלים נגד שחקנים, מאמנים נגד קבוצות ובעלי קבוצות, מאמנים נגד האיגודים הארציים בענף בו הם עוסקים (ג'ודו,שחייה ,אתלטיקה וכד'), מאמנים נגד הנהלות ובעלי קבוצות, קבוצות נגד עיתונאים. בקיצור כולם נגד כולם.

ואיפה הספורט? הספורט מוזז הצידה. אין לנו הרבה "הישגים" לספר עליהם, יגיד לך כל כתב/פרשן/עיתונאי ספורט . מעצמת ספורט אנחנו לא ותרבות ספורט מעולם לא היה לנו. לכן מה שמוכר מה שמעניין את הציבור זה הריב. הסכסוך. וכל הצהוב שמגיע איתו: הרכילות, מאבקי האגו, הקנאה וצרות עין, האלימות המילולית ופיזית וגם סתם רוע לב לשמו.

וכך יוצא שאתם אוהבים ספורט לשמו ומקבלים,ישר לפרצוף, את  ההיפך מהערכים הבסיסיים של הספורט: הרצון להתחרות ולמתוח את היכולת שלך עצמך, השאיפה לנצח עם הרצון לתחרות הוגנת, לדעת להפסיד, לעבוד קשה ככל יכולתך ולכבד את היריב הספורטיבי שלך.897

קחו למשל את הסכסוך של אריאל הרוש נגד אלי טביב ובית"ר ירושלים. הסיפור הזה, חשוב לדעתי, לא רק לאוהדי הכדורגל שבינינו , אלא גם לאלה המאמינים בדרך של הגישור לפתור סכסוכים ומחלוקות . אריאל הרוש ,שוער בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל, שחקן בית של המועדון שגדל מקבוצות הילדים ועד למעמד השוער והקפטן של הקבוצה הבוגרת. לפני שנתיים נחתם עימו חוזה ל-3 שנים  כך שהקיץ היה אמור הרוש להמשיך ולשחק בבית"ר ירושלים לפי החוזה שלו מלפני שנתיים.

מולו עלה למגרש המריבה אלי טביב. הבעלים של בית"ר ירושלים שהגיע לקבוצה לפני שנה. טביב, החליט ,עוד בשלהי השנה הקודמת, כי הרוש לא יוכל לשחק בבית"ר ירושלים בתנאים של החוזה שלו. הוא ניסה למכור אותו לקבוצות אחרות עם תג מחיר מסוים ,וכשלא הגיעה שום הצעה לא בישראל ולא בחו"ל, "הציע" להרוש  להמשיך  ולשחק. רק עם תיקון קטן: הפחתה של 60% משכרו. ובסוף העונה הרוש יהיה שחקן חופשי  לחפש קבוצה אחרת שלא תצטרך לשלם כסף עבור לבית"ר אלא רק לשחקן עצמו.

הרוש סירב להצעתו של טביב. ואז טביב החליט ל"העניש" את השחקן על עקשנותו לקיים את ההסכם איתו: הרוש הפך לשחקן "מנודה". ביטוי חדש בתרבות הכדורגל הישראלי: שחקן מנודה זה שחקן שנזרק מסגל הקבוצה שלו. הוא לא מתאמן עם הקבוצה, בוודאי שלא משחק, הוא יושב בבית,או מתאמן לבד ומקבל את שכרו מתוקף ההסכם. אין לו שום קשר עם הקבוצה שלו לא עם השחקנים ולא עם המאמנים. מדובר כאן בפגיעה של ממש בקריירה של כל כדורגלן מקצועי הן המישור האישי: הוא צריך להתאמן כדי לשמור על היכולת שלו ולקיים את הקריירה קצרת השנים שלו והן במישור הקבוצתי. השחקן חייב להתאמן ולשחק עם הקבוצה שלו, להכיר את השחקנים ,ואת המאמן החדש. במקרה של הרוש הנזק הוא חמור שבעתיים. מדובר בשוער נבחרת ישראל שעומדת בפני טורניר העפלה למשחקי אליפות אירופה. הרוש היה מועמד להיות השוער הראשון של הנבחרת  ומוצא עצמו בלי קבוצה, בלי אימונים, בלי משחקי הכנה. הוא הפך למובטל מאונס וככזה איבד את מקומו בנבחרת ישראל.

והסיפור הולך ומסתבך. הסכסוך הזה רק הוא רק קצה קרחון של סכסוכים סמויים וגלויים אחרים. הבעלים הקודמים של בית"ר ירושלים,ארקדי גאיידמק, החליט להביא שני שחקני חיזוק מוסלמיים לבית"ר.חלק מהקהל של בית"ר ירושלים לא אהב את המהלך ויצא למאבק גלוי, קולני ולעיתים אלים נגד הבעלים וההנהלה. הרוש ,מתוקף תפקידו כראש הקבוצה, התבקש להגן במסיבת עיתונאים על השחקנים הזרים ולצאת כנגד המפגינים. הדבר גרם לקרע בלתי הפך ביחסים של הרוש עם החלק הצעקני והאלים של אוהדי בית"ר ומ"סמל" של המועדון, שחקן בית שגדל במועדון מקבוצת הילדים והפך לראש קבוצה ולדמות נערצת על האוהדים, הוא הפך לדמות שנואה בעיניהם.הם קיללו אותו באימוני הקבוצה ונתנו לו הרגשה שהוא לא רצוי במועדון בו גדל.

בסכסוך של טביב עם הרוש  הזדהו רוב אוהדי בית"ר עם עמדת הבעלים ולא עם שחקן הבית. קולם של אוהדים אלה, בעצם היותו אלים וקולני, גבר בתקשורת ובתודעה הציבורית על אותם אוהדים שתמכו בהרוש אבל בשקט.

סיפור המעשה הגיע לפני כחודשיים לסיומו  בהליך בוררות ובהחלטת בורר, שקבע שהשחקן ישוחרר לאלתר מבית"ר ירושלים לכל קבוצה אשר יחפוץ. הרוש יקבל את כל כספו בגין החוזה של העונה שעברה שעדיין לא שולם במלואו ו-3 חודשי שכר מהעונה הבאה.

כל צד  כינה את החלטת הבורר כ"ניצחון גדול " עבורו.  לדעתי הסיפור פה הוא סיפור של הפסד. כל צד עם ההפסד (הגדול שלו) וגם הפסד גדול לאוהדי הכדורגל בכלל ונבחרת ישראל בפרט.

בואו נבדוק מה אלי טביב הרוויח והפסיד בהליך הבוררות הנ"ל

הפסד כספי הוא נאלץ לשחרר שוער נבחרת וקפטן הקבוצה מחוזה בלי להרוויח ולו שקל אחד. מדובר בהפסד המוערך במאות אלפי דולרים. הוא גם נאלץ לשלם 3 חודשי שכר מראש לשחקן שלא יהיה שייך לו וממילא גם לא יתאמן וישחק אצלו.

בנוסף נאלץ טביב לרכוש שוער  ויש כאן הוצאה כספית נוספת, לא מבוטלת כלל, של דמי העברה ותשלום שכר.

הפסד ספורטיבי שוער נבחרת ישראל וקפטן הקבוצה שוחרר ובמקומו נאלצה בית"ר לרכוש שוער שנחשב לפחות מוערך ומנוסה.

הפסד תדמיתי  המהלך  נתפס אצל קברניטי העיר והאגודה כפגיעה למורה בשחקני הבית ובתדמית המועדון. אלי טביב הצטייר לשחקנים ואוהדים מחוץ לבית"ר כאיש בעייתי בכל הנוגע למוסר התשלומים שלו ולהתנהלות שלו כבעלים וכראש מועדון.

מול כל אלה עומד רווח מסוים של חסכון ב-9 חודשי שכר לעונה הקרובה.

 אריאל הרוש הוכתר בעיתונים ובשיח הפרשנים כ"מנצח הגדול" של החלטת הבורר. האמנם? בואו נבדוק.

  הרווחים של הרוש857

קבלת שחרור מהחוזה לבית"ר ללא תמורה. הרוש רשאי לנהל מו"מ ולחתום עם כל קבוצה. כרטיס השחקן שלו שייך לו ללא תמורה. קבלת 3 חודשי שכר של העונה הקרובה כפיצוי. הוא יכול לחזור לשחק כדורגל .סוף סוף.

 לעומת זאת ,לא הכל ורוד אצל הרוש הוא גם הפסיד. והרבה. הפסד כספי: ויתור על  9 חודשי שכר בגין חוזה לעונה הקרובה. הפסד מקצועי: השחקן לא התאמן חודשים במסגרת של הקבוצה. לא נערך לו אימון מקצועי עם מאמן שוערים . ומעל לכל הוא לא שיחק. הפגיעה העיקרית הייתה בקריירה שלו כשוער נבחרת ישראל. אריאל הרוש לא ישחק כנראה במשחקי נבחרת ישראל בטורניר הקרוב. הוא לא בכושר משחק. חלומו של כל שחקן כדורגל הוא לשחק בחו"ל . הסיכוי של הרוש להגיע למועדון בחו"ל מבלי שהוא משחק בנבחרת ירד באופן משמעותי והוא כרגע שואף לאפס. משחקן בית, קפטן וסמל הפך להיות דמות שנואה על חלק גדול מהאוהדים שמציגים אותו כמישהו שבא לסחוט את הבעלים, ולהיות "אויב" בית"ר. שנים של השקעה, עונות גדולות ומאמץ ספורטיבי ותדמיתי ירדו לטמיון.

בואו ,נעצור לרגע ונסתכל על הסכסוך הזה בראי הגישור. בואו נדמיין את הרוש וטביב נפגשים יחד, לפני חצי שנה בחדר הגישור. בואו נראה שני אנשים: מעביד ועובד שלו שיושבים ומדברים. רק הם. בואו נחשוב מה הצדדים היו מרוויחים בהליך שכזה.

תדמית טובה יותר: החשאיות והסודיות של הליך הגישור היה מונע את כל אותם נזקים תדמיתיים כבדים ששני הצדדים נאלצו לשלם בסכסוך הזה.

זמן: הליך הגישור לא היה נמשך 8 חודשים. אחרי 3-4  פגישות גישור הצדדים היו יודעים היכן הם נמצאים. האם לקראת "קרב" מתיש בבתי משפט או לקראת הסכם (רוב הסיכויים הם שהם היו מגיעים להסכמה ללא צורך בבית המשפט).

תקשורת: הצדדים היו יכולים לדבר ישירות אחד עם השני. להבין מה באמת כואב לכל אחד. מה באמת מניע כל אחד להתנהג כפי שהוא מתנהג כלפי הצד השני. בחדר הגישור הם היו יכולים ליהנות מתקשורת ישירה, גלויה ומכבדת ובכך לייצר פתח לפתרונות יצירתיים שיהיו הטובים ביותר עבור שניהם.

נטרול גורמי לחץ חיצוניים: ארגוני האוהדים, הסוכנים, עורכי הדין ולשאר המקורבים למקרה הם אנשים טובים וישרים (נניח). אבל לכל אחד ואחד יש אינטרסים משלו. אינטרסים שלאו דווקא חופפים וזהים לאינטרסים של מי מהצדדים בסכסוך. לכן היועצים החיצוניים מנסים פעמים רבות, למנוע הסכמות כאשר הם חשים שהאינטרסים שלהם לא מתמלאים בפתרון המוצע. בהליך הגישור האינטרסים היחידים המועלים על השולחן הם אינטרסים של הצדדים עצמם וכך הסיכוי לפתרון מוסכם גבוה יותר.

חסכון כספי– הליך הבוררות נמשך זמן רב יחסית וכל צד נעזר בעורכי דין, דוברים ויועצי תדמית. חבל על הכסף. שניהם אנשים רהוטים  ונבונים. הם יכלו פשוט לדבר אחד עם השני ולא לריב.

כלליות ההסכם: הבורר כפוף לסוגי פתרונות מצומצמים בלבד: שחרור מחוזה, חודשי פיצוי ו…זהו. הסכם גישור ,אותו היו מנסחים הצדדים עצמם, היה יכול לענות על אינטרסים שלא קיבלו מענה בפסיקת הבורר: הצורך בהתנצלות על הפגיעה בכבודם של הצדדים, האפשרות שהשחקן יחזור בעתיד למועדון, תיקון יחסי השחקן עם קבוצות האוהדים שהפגינו נגדו, חשיבות הנבחרת הלאומית ועוד

אם אלי טביב ואריאל הרוש היו משכילים לפתור את הסכסוך בגישור, הם היו היום שניהם במקום טוב יותר.

 דורי שריד, מגשר מטעם הבית לגישור ויישוב סכסוכים

הכתבה מטעם פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן