דיבור לריב – מה הקשר בין הזרת שלנו ליכולת שלנו לתקשר

דיבור לריב – מה הקשר בין הזרת שלנו ליכולת שלנו לתקשר

במסגרת ההרצאות שאני נותן, אני טוען שאנחנו לא לומדים לדבר אחד עם השני בשום מקום אז אין מה להתפלא שאנחנו רבים, מסוכסכים, מתגרשים, מפרקים, מגיעים לגישור וכן הלאה. נסו למצוא ספר שמסביר לכם איך לדבר אחד עם השני. אין. מדברים על תקשורת מקרבת או לא, מדברים על לדבר ולתקשר, אבל מאיפה הכל התחיל.

הרמז הראשון טמון דווקא בזרת שברגל. הזעקה (איי, וואו, אחח) שאתם מוציאים אחרי מפגש בין הפינה של השולחן לזרת היא המקבילה בעיניי למעשה הדיבור הראשוני. זה דומה לקולות שחיות מוציאות (קריאת עורב, נביחה, יללה). זה הדיבור הראשוני ביותר, האינסטינקטיבי, זה שנפלט מהפה כשאנחנו נתקלים במכשול או מפגע לא צפויים. הן נקראות "מילות קריאה", מילות הבסיס, שמסמלות יותר מכל את המצב הרגשי והמנטלי שלנו באותו אירוע.

שמתם לב? הבסיס לדיבור קשור למצבי משבר ותקלות. התגובה הראשונית שלנו היא לעולם אינסטינקטיבית ומהירה. מה קורה אם אתם מקבלים מכה בזרת של הנשמה, האגו, הרגש? המילה הראשונה תהיה בדיוק כמו אווץץץ'. היא תבוא מהבטן. לא סתם, ההמלצה שלי היא לא להגיד כלום, ככל האפשר מייד אחרי שנפגענו. כי בשלב הזה אין לנו יכולת לשלוט על מה שיצא לנו מהפה.

הבלשנים לא מתים על מילות קריאה, הם לא רואים בהם מילים, ואף מסתכלים עליהן כאל שלילה של השפה, הן נתפסות כמחווה קולית ולא יותר.

גם אם זה נכון, הן עדיין הדבר הראשון שיוצא לנו מהפה בהקשר הפיזי. ובהקשר הרגשי והנפשי מול אנשים אחרים? מה אז?

מילות הקריאה מגיעות כשהמצב בו אנו נמצאים לא מאפשר לנו לדבר באופן ראוי וקוגניטיבי, בנקודה שאנחנו שוכחים את השפה. כאשר הפגיעה שלנו היא פיזית, יש לנו "סל מילים" ואפילו כינוי, "מילות קריאה". לעומת זאת, כשהפגיעה שלנו היא רגשית ונפשית, מה קורה אז? כשאנחנו שוכחים את השפה במצב הפגיעה. באיזה מילים אנחנו משתמשים?

מחשבה – אולי הסיבה למעשי אלימות היא שזו הדרך הראשונית, השורשית והעמוקה ביותר לענות על פגיעה כזו. אולי אלימות פיזית או מילולית היא למעשה מילות הקריאה של מערכות היחסים בין בני אדם. הרי במקור הן באו כתגובה למקרים שקורים לאינדיבידואל. וכאן בגלל שאין לנו כלי להתמודדות, האלימות היא הדרך הטבעית ביותר.

עוד נתון מעניין הוא הקשר בין אמון לבין מילות הקריאה ומחוות נוספות (כמו צחוק ובכי למשל). המחוות הנוספות הן בעצם מעין סימן או סמל מקובל. כשבני האדם זועקים באופן הכי אינסטינקטיבי, במצבי רגש שונים, זה בדרך כלל ממקום של מצוקה וכאב שבשילוב עם שפת גוף ניתן לזהות את המקום הכי אותנטי שאנחנו או הצד השני נמצאים בו. מאוד קשה לזייף מילות קריאה ושפת גוף והם הסימנים הכי כנים לסטאטוס הרגשי שלנו. מילים ושפה ניתן לתמרן בקלות. הדוגמא הטובה ביותר היא בכי תינוק, שמעידה על צורך, ויוצרת אמון גדול אצל השומעים אותו.

הצורך בהעברת מידע מורכב יותר הוביל להתפתחות השפה האנושית ועמו את המקוריות של מילות הקריאה ושפת הגוף ונתן לנו אפשרות לשנות את האמת ולמעשה לשקר. הסיבה לכך היא שהשפה אפשרה לדון בנושאים, אנשים וארגונים ואירועים שאינם לידנו, שאינם קרובים לסיטואציה בה אנחנו נמצאים (בניגוד למילות קריאה שהן תגובה מידית לאירוע) וכן על "עובדות ממוסדות", עובדות שהופכות להיות כאלה רק רק כי כולם מסכימים עליהן ולא כי באמת התרחשו (שוב מרחק מהסיטואציה).

והנה 2 המסקנות חשובות שניתן ללמוד עליהן מהתפתחות השפה שלנו:

  1. התגובה הראשונית – מה שמכנים מילות הקריאה. היא תגובה לאירוע מפתיע ובדרך כלל כאוב במישור הפיזי. מה קורה כשיש אירוע כואב ופוגע ומפתיע במישור הרגשי? גם אז יש מילות קריאה. אחרות. יתכן וזה ההסבר לאלימות פיזית או מילולית. מה שבטוח הוא שהכלל הראשון שאני מלמד: "לא להגיב מיד", "לא לענות מיד", לספור עד 10, נכון ומדויק.
  2. אמון בתגובה – הדרך היחידה לא לזייף תגובה היא דרך אותן תגובות ראשוניות, סימנים ראשוניים בצירוף שפת גוף. פיתוח השפה אומנם הוביל ליכולת לתקשר ולהעביר מידע אבל גם הוביל ליכולת לשקר ולהונות. תהיו קשובים למחוות הראשוניות בלבד. אח"כ שום דבר כבר לא בטוח.

מקווה שלמדתם עוד משהו

  • אם יש לכם הערות והארות אשמח אם תתקשרו ותשתפו 077-5151-333.
  • אם אתם רוצים לשמוע ולהיפגש כנסו לכאן ותבחרו באפשרות הכי נוחה לכם.
  • אם אתם רוצים לקבל 2 כרטיסים חינם למפגש איתי שתפו את המאמר הזה אצלכם בפייסבוק ותייגו את "יניב שוורצמן המגשר -הקופסה".

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

*