גישור בינלאומי – החמצת סכסוך המרמרה

גישור בינלאומי – החמצת סכסוך המרמרה

גישור בינלאומי – אם אובמה רק היה לומד גישור…

הסכסוך הטורקי ישראלי הסתיים! כך הכריזו נשיא ארה"ב לשעבר, ראש ממשלת ישראל ונשיא טורקיה. בכל רחבי העולם נשמעה אנחת רווחה גדולה מכך ששתי מעצמות אזוריות חזקות הצליחו להגיע להבנות שיצרו קשיים רבים, גם לאלו שאינם קשורים ישירות לסכסוך המדובר.

יומיים אחרי ההודעה הדרמטית התחילו הצדדים לשנות את הטון. לפתע הסכסוך לא היה פתור והסתבר לנו שהנושאים המהותיים עדיין לא הוסכמו.

כעת כל צד מנסה לשפר שוב עמדות ולנסות לכפר על הוויתורים שכבר עשה על מנת שבמידה והסכסוך יתחדש הוא יוכל "יפסיד" כמה שפחות.

לו אני הייתי יועץ לנשיא ארה"ב, ברק אובמה או לראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, הייתי אומר להם שמי שנתן את העצה על ההתנצלות לא יודע לנהל סכסוך.

הטעויות שנעשו בניהול סכסוך זה, יכולות להוביל לנזקים חמורים למדינתנו. על כן אסור לאפשר לאלו שאינם בקיאים בניהול סכסוכים בכלל לגעת במצבים קריטיים שכאלה.

בכדי לדעת כיצד לנהל סכסוך אין צורך בהבנה עמוקה של קשרים אסטרטגים מדיניים וביטחוניים. גם לסוגיה של הנשק הכימי בסוריה אין קשר לאופן ניהול הסכסוך.

אינני מתכוון לנקוט עמדה בשאלה האם ההתנצלות היא במקומה? מבחינתי כמגשר מקצועי אני תמיד שואף למצב שבו כולם מנצחים וכולם מרוצים. בסכסוך הטורקי ישראלי זה ניתן לביצוע.

במשך תקופה ארוכה מאוד ישראל הציגה כלפי חוץ חזית נוקשה וחד משמעית שאין בכוונתה להתנצל ולשלם פיצויים. כעת מסתבר שמצג זה היה חלק מניהול מו"מ עיקש עם הטורקים. הצגת חזית עיקשת לניהול משא ומתן זה דבר מקובל במו"מ. להקשחת עמדות יש חסרון גדול.

ככל שמקשיחים יותר עמדות ונותנים לזמן לחלוף גדל הקושי של הצדדים להגיע לפתרון הטוב ביותר מבחינתם. לכן ההמלצה של המקצוענים היא לנסות עד כמה שאפשר להשאיר סוגיות מסוימות (שיהיו אפילו סוגיות משנה) "רכות" יותר.

בואו נראה איך הדבר בא לידיי ביטוי בסכסוך המדובר. כולנו שמענו כאמור על ההתנצלות של נתניהו בפני ארדואן בזמן ביקורו של אובמה בישראל.

המסר שעבר הוא שהנה הגיע הסכסוך לסיומו. כל אחד מהצדדים בחר להישאר עם הצפרדע שהוא יכול לבלוע בצורה הטובה ביותר. התקשורת מיד עדכנה בשמחה על החזרת השגרירים ועל חימום מחודש של היחסים בין המדינות.

אחרי כמה ימים פשוט גילינו שהסכסוך טרם הסתיים וכי ישנן מחלוקות על גובה הפיצויים. במחשבה לאחור אנחנו מבינים שאל לנו להיות מופתעים מכך.

האם באמת ניתן לצפות שסכסוך של שנים ייפתר בשיחת טלפון אחת? הרי ברור לכול שמגעים התנהלו כל העת בין הצדדים מתחת לרדאר. משכך ברור שהמשך התגובות הקשות מהצד הטורקי היה כה צפוי ונדוש כמו גם התגובות הנגדיות של ישראל.

אם אובמה ניסה להיות מגשר הוא נכשל ובגדול. התנהגות הצדדים (ארדואן וביבי) מוכרת וידועה לכל המעורבים. צריך היה להיות ברור שפתרון של פלסטר פה לא יחזיק.

השאלה המטרידה שצריכה להישאל היא- איך מדינת ישראל הסכימה אחרי הצגת עמדה נוקשה במשך שנים, להגיע להסכם חד צדדי ומבלי שהסכסוך מסתיים בוודאות.

מדינת ישראל יכולה ורשאית להתנצל ואפילו לשלם מיליוני דולרים ולפתוח את הסגר על עזה. הבעיה היא שגם פתרון של הסוגיות האלו לא יביא לפתרון אמיתי של הסכסוך ולא עסקו בנקודות הליבה של הסכסוך שבעצם יצרו אותו.

הסכסוך הרי לא החל במשט המרמרה. קדמו לו מצבים אחרים שהראו שבין שתי המדינות קיים חוסר אמון גדול שברור שבסופו של דבר יוביל אותן למסלול של התנגשות.

הסוגיה החמורה שעולה היא החובבנות שראינו בניהול הסכסוך. כתוצאה מחובבנות זו נוצר מצב שבטרם הגיעו הצדדים להסכמה כוללת על כלל היבטים של המחלוקת (הפיצויים למשל), הם נאלצו להצהיר שהסכסוך נגמר.

מצב זה בעצם אפשר לכל צד להגיד שהוא שמר על עקרונותיו ולא ויתר ובעצם רק חידד את חוסר ההסכמה בין המדינות. המבוגר האחראי והמקצועי היה צריך לשמור על דיסקרטיות ולדאוג שהצדדים יסכמו הסכם כולל וסופי, לפני שהוא מתפרסם ברבים.

הרצון לדיבידנד פוליטי מדיני של אחינו הגדול מארה"ב, גרם לנזק מדיני שלא בטוח שיסתיים בזמן הקרוב, כפי שרצו הצדדים, לאור הפערים המשמעותיים ביניהם.

אין ספק שעל מנת ולמנוע מצבים כאלו בעתיד יש לוודא שמגשר מקצועי ינהל וילווה את הסכסוכים שהמדינה מעורבת בהם. כדי לדעת לפתור ולנהל סכסוכים לא די להיות מומחה תוכן (דיפלומט ומדינאי). צריך בעיקר להיות מומחה תהליך שמבין סכסוך ובני אדם מהם.

לפרטים נוספים ולהרצאות צרו איתנו קשר באתר המגשר.

לפרטים על אירוע המרמה כנסו לאתר ויקיפדיה