גישור בגירושין – יותר נפוץ – פחות מושלם

גישור בגירושין – יותר נפוץ – פחות מושלם

גישור בגירושין – יותר נפוץ, פחות מושלם

בעבר אנשים שפגשתי היו בעיקר מסוקרנים  מעצם הרעיון של גישור גירושין. למרות שהיו גישורים בסכסוכי משפחה במשך שנים, זה לא ממש הגיע לתודעת המיינסטרים. כיום, כשאני אומר לאנשים שאני עושה גישור גירושין, הם בדרך כלל נראים כיודעים על מה אני מדבר. ניתן היה לחשוב שזה יהיה סימן טוב. אבל לרוב, הם כבר חוו חוויות שליליות מאוד במהלך תהליך גירושין או שמעו על חוויות כאלה. נראה שהתמונה המצטיירת להם דומה למה שקורה בייצוג במשפטי גירושין. עורכי דין שאני פוגש אומרים דברים כמו "אני לא יכול לייצג בדיני משפחה" כאילו גישור גירושין מתייחס לחוק, וכאילו התהליך הוא פשוט חלק מהתהליך הידוע לשמצה המזיק, היקר, המתסכל והמשפטי של גירושין. אנשים גרושים זוכרים גישורים בהם המגשר היה מפעיל עליהם לחץ או שדרישות בן הזוג שלהם הפכו לפחות סבירות. למרבה הצער, כמו שהגישור הפך נפוץ יותר, הוא גם הפך משפטי יותר, כך שרשמים שליליים אלה מבוססים היטב במציאות של היום.

גישות משולבות

למרות שלגישור יש פוטנציאל עצום ובמקרים רבים מצליח להעניק חוויה שונה לחלוטין ובריאה יותר מגירושים משפטיים בבתי המשפט, לעיתים קרובות סוטה הגישור מהרעיון המקורי ומגיע לנקודה שבה הוא פשוט חלק נוסף של ההתדיינות המשפטית. כוחם של עורכי הדין בשוק גרם לפרדיגמה המשפטית להישאר מרכזית גם בגישור כפי שהוא לרוב מתנהל בפועל. הפרדיגמה באה לידי ביטוי בתהליכים הנקראים היברידיים, שבו המגשר כביכול מנפיק חוות דעת משפטיות או אפילו פסיקת אכיפה משפטית בשלב מסוים של התהליך. תהליכים אלה אינם יכולים לספק רמה  מספקת של הגדרה עצמית, ולכן ההעצמה וההכרה בין הצדדים הולכת לאיבוד כאשר פועלים מתוך הפרדיגמה המשפטית.

 

התהליכים שנדרשו כדי להתאים את הגישור המשפחתי לפרדיגמה המשפטית כללו בד"כ אפשרות להערכה ניטרלית וייעוץ הורי או זוגי. בהערכה ניטרלי מוקדמת, "מגשרים" מבלים קצת זמן עם הצדדים, שומעים את הפרספקטיבות שלהם, ולאחר מכן הם חולקים עם הזוג  את התחזית שלהם לגבי השאלה מה השופט יפסוק במקרה שלהם. אם נתעלם מבעיית הוודאות במשפט באופן כללי ובדיני משפחה בפרט, הפגיעה האמתית מגיעה מההחמצה של הצדדים לקבל תמיכה לעבוד אחד עם השנייה. ההערכה הממשמשת ובאה מניעה צדדים להשמיע טענותיהם, לדחות את  הפרספקטיבה של הצד השני, ולהמשיך להרגיש מאוים וחסר אונים. אנשי המקצוע המשפטיים שמנהלים את התהליכים האלה כנראה לא שמים לב לנזק שהיא עושה לאינטראקציה בין הצדדים. למרות שזה סביר לאנשי מקצוע משפטיים לדמיין שזה מועיל לצדדים לשמוע חוות דעת משפטיות של מעריך ניטראלי לכאורה, זה בדרך כלל מועיל רק לטווח הקצר, לשלב של טרום הפשרה.

 

ייעוץ הורי או ייעוץ זוגי פוגע בצורה קיצונית עוד יותר ברעיון הגישור. יש ליועצים או לרכזים סמכות ליתן "פסקים" מחייבים בנושאי הורות. בעודנו מדברים על הניסיונות הראשוניים של אנשי מקצוע אלו,  "גישור" כנראה היא לא המילה המתאימה לתהליך שבו הסיכוי שתינתן החלטה מחייבת תלוי מעל ראשיהם של הצדדים. כמו בהערכה ניטרלית מוקדמת, ההתמקדות בכל צד בנפרד הופכת דומיננטית,  וכיוונים של לקיחת אחריות לפתרון המחלוקות ביניהם, או התייחסות הדדית כבעלי הורות משותפת, הולכים לאיבוד.

 

מגמות אלה  גורמות כאב לב למי שיודע שבכוחו של  כל גישור להפוך לסכסוך.  אנחנו ראינו אנשים שהרגישו כמו קורבנות, ושלקחו על עצמם את האחריות לראות את המצב אחרת  ולהחליט בלב שלם לעבוד יחד בצורה בונה. ראינו יריבים המסוגלים לסלוח האחד לשני; וראינו בני זוג לשעבר שהחליטו להצטרף אחד לשני  למחויבויות הדדיות להורים ולילדים. גישור טרנספורמטיבי מסוגל לחולל את הדברים האלה, אבל מאוד מאכזבת העובדה שהציבור לעתים קרובות חושב על הערכה מוקדמת ניטרלית , ייעוץ הורי או  ייעוץ זוגי כסוגים של גישור.

 

 כל כך הרבה מגשרים ורובם עורכי דין

גישור שהוא בעיקרון ניטראלי אינו מספק הערכה. כאשר הוא נערך על ידי עורך דין, שופט, מומחה לבריאות נפש שאמץ נקודת מבט משפטית, גישור כזה לרוב נערך באופן שמדכא את כוח הצדדים. מגשרים אלה התמקדו לא בסיוע לצדדים להגיע למקום טוב יותר אחד עם השני, אלא ביצירת מסמך מחייב מבחינה משפטית. מבחינה משפטית מסמכים מחייבים יכולים להיות דבר נפלא, אלא שהפוטנציאל של הגישור הוא הרבה מעבר לכך. התהליך מתמקד בתוצאה, אבל זה לא עוזר להחזיר לצדדים תחושה של שליטה והבנה הדדית עמוקה יותר ואין זה עולה בד בבד עם ההבטחה של רעיון  הגישור. יתר על כן, סביר יותר שגישור טרנספורמטיבי מיומן יביא לרצון הצדדים להגיע להסכם משפטי, מאשר תהליכים שבהם באופן טבעי תהיה נטייה של הצדדים להתנגד למגשר ולהישאר יריבים זה לזו.

הפרדיגמה המשפטית מתמקדת במושג של זכויות הפרט, והיא מניחה שהסכסוך ייפתר על ידי הפנייה לחוקים ולאחר מכן מתלבטת על איך שהם חלים על מצב נתון. פרספקטיבה שהיא מאוד שונה ובדרך כלל עוינת לרעיון שהסכסוך הוא יחסים. הבנת היחסים שהביאו לסכסוך מתמקדת ברצון המולד של אנשים שלא להיות קורבן מצד אחד אך גם לא להיות התוקף. מה שמביא את הצדדים להבין שלא בהכרח החוק הוא שיפתור את הבעיה. אולם אנשים השקועים בפרספקטיבה המשפטית מתקשים  לאמץ את פרספקטיבת היחסים והתקשורת. ובכל זאת, עורכי דין ושופטים בדימוס מאוד נמשכים לעבוד כמגשרים. זה מרענן אותם שלא להיות חלק ישיר ממעגל הקורבן והתוקף.

אבל עצם עובדת עזיבת עורך הדין את תפקידו הקודם והפיכתו למגשר אינה משחררת אותו אוטומטית מראיית המבט המשפטית. עורכי דין רבים בהיותם מגשרים מרגישים כאילו הפכו שופטים – אתה מעל הקלחת. כשאתה לא עושה שום דבר כדי לעזור לשנות את המצב מהתנצחות לשיחה  זה לא מפריע לך כעורך דין או שופט בדימוס – אתה אף פעם לא ידעת את השיטה כדי לעשות את זה, אז אתה לא מתאר לעצמך שזה אפשרי. העובדה שמגשרים רבים כל כך הם גם עורכי דין, או שהושפעו במידה רבה על ידי עורכי דין, היא חלק מהסיפור של למה  פוטנציאל הריפוי של הגישור עדיין לא מומש.

 

אני מאמין שהתקווה לגישור טמונה ביכולת של אלה מאתנו שמבינים סכסוך ברמת יחסים לדבר בקול רם וברור. עקב היות התהליכים המשפטיים נפוצים כל כך עלינו להתאמץ ולהפיץ את הרעיון שגישור יכול להיות שונה מאוד מהתהליכים המשפטיים.

 

המאמר נכתב על ידי מגשר אמריקאי בשם Dan Simon ועשינו מאמץ להשאיר את הטקסט קרוב למקור.

 

כתיבת תגובה

*